top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

          פרנץ קפקא : מכתבים של בובה לילדה

          פרנץ קפקא : מכתבים של בובה לילד

                               מאת אבי גולדברג

      אחת היצירות  היפות  שכתב קפקא, אחד האופטימיים    שבסיפוריו הוא בעצם אסופת מכתבים שהקדיש לילדה אלמונית ילדה שאיבדה את בובתה בפארק שטיגליץ בברלין בסתיו 1923, ערב מותו בשנה שלאחר מכן . את  המכתבים שכתב מידי יום בשם אותה בובה ואותם העניק לילדה כדי לסבר את אוזנה כי הבובה לא אבדה אלא יצאה למסע ארוך שאת תולדותיו גלגל בכעשרים מכתבים, לא ראה איש, ועל כתיבתם ספרה בת זוגתו באותו פרק האחרון של חייו, דורה דיאמנט שנים לאחר פטירתו.

להלן שחזור של המפגש בין הילדה לקפקא כפי שמופיע בספר "פרידה מפריז" שכתבתי.  

 

    הפארק בברלין צילם אבי 2024


הולגר, שהיה שקוע בעיקר בעצמו וברעיונותיו, חתר והמשיך ללא הרף. "עבור פרנץ קפקא, ברלין לא הייתה עיר אמתית, היא הייתה העיר שמילאה את מקומה של פראג שלו. חוסר נוחותו מהעירוניות של פראג בצבץ בכל כתביו. הוא הרגיש את עצמו זר בעיר הולדתו, ואת פראג דימה לאמא בעלת טפרים, מקום שאינו בית אלא תפאורה של עיר ידידותית."

    זה היה הרקע לפגישה שלנו בבית הקפה ברחוב הטירה, "השלוס-שטראסה", ליד תחנת הרכבת שממנה ירדתי, ועל פי הנחיותיו הגעתי לקפה הסמוך. נשים מבוגרות רבות, גברים קשישים חנוטי מיקטרונים ועניבות צבעוניות של פעם ,כולם לגמו קפה ואכלו מעוגות הקונדיטוריה. ריח אפייה ועשן עמד באוויר החנוק של המקום כאילו עמד בו מאז ומתמיד.

    ביקשתי מהולגר שימשיך את סיפוריו, ממילא היה עלינו לצעוד כברת דרך עד לגן הציבורי.

   "זה העניין, רציתי לעניין אותך במשהו שקשור לגן מלבד הבוטניקה ועיצוב הגן שמעניין אותך."  

   "באתי כי אני מעוניין בגן הציבורי של שטיגליץ," אמרתי להולגר, "אז תזמין קפה חזק ופרצל ולאחר מכן נרכוס היטב את המעילים, נלך לשם ונלגום באוויר הצח תוך כדי הליכה."

    קמתי, לבשתי את המעיל, קשרתי את צווארי בצעיף עבה, עטיתי כפפות וסימנתי להולגר שיואיל להניע את עצמו.

    עמדנו מחוץ לקפה ושאפנו אוויר קר מרענן. הראש הסתחרר לאחר הדחיסות המעושנת של הקפה. אף על פי שכבר כמה שנים נאסר על עישון בבתי הקפה, עדיין עמד בבית הקפה ריח סיגריות מטבק זול שנספג בציפוי העץ של הקירות.

   "מהו הדבר שרצית לעניין אותי בו?" שאלתי.

   לא הייתי באמת מעוניין בשום גילוי חדש. הגן הבוטני של שטיגליץ היה כבר מאחרוני הגנים שרציתי לראות, אחרי שכבר ידעתי כי עבודתי הייתה מלכתחילה רק כיסוי לדבר אחר לא ידוע, מטושטש. חמש-עשרה שנים אני עובר באירופה, מתעד גנים ציבוריים, מצלם אותם, מנתח את המבנה שלהם, את ההיסטוריה שלהם, את זני הפרחים והעצים השתולים בהם. הכול לפי תוכנית עבודה שבניתי, מפרט מדויק שעליו קיבלתי את ברכתו של עלי.

   אבל הולגר – הוא רצה שאקשיב לו. מן הסתם הייתי אחד מהאנשים הבודדים שהיו מוכן לשמוע את דעותיו ואת תוצאות מחקריו המיוחדים והלא אקדמיים.

   "בעלי הבתים, אצה להם הדרך. חודש פברואר עבורם הוא חודש חגיגי קצר, בו 28 או 29 ימים, ושכר הדירה משולם במועד, לעומת אותם הירחים המשתרכים להם בניחותא למשך 31 ימים, ושכר הדירה בהם כמו  מתעכב עד בלי קץ. כזו הייתה מן הסתם השקפתה של בעלת הבית רעת הלב של קפקא ובת זוגו דורה, שגרו בדירתה הצנועה בשטיגליץ, לא הרחק מהשלוס-שטראסה, שבו ישבנו זה עתה, לא הרחק מהבית הפינתי שבמיקל-שטראסה. כל זה התרחש בסתיו 1923, בימי האינפלציה הקשים והנוראיים שגרמו מן הסתם סבל גם לבעלת הדירה שהשכירה לזוג את הדירה הצנועה."

    הולגר צעד לצדי ודיבר בצרורות. כדי לא לאבד זמן, המשיך לירות מידע שאסף.

    "עד שחלף חודש שכירות ירד שווי המארק הויימארי למצולות, ובכל חודש היה צורך לדחוק בדיירים שישלמו במועד, ואף יגדילו את תשלומי שכר הדירה. בסופו של דבר נדרש קפקא החולה לשלם חצי מיליארד רייכסמארק,  ובני הזוג נאלצו למצוא להם משכן אחר, קורת גג בסמוך, בגראונוולד-שטראסה. קפקא ודורה עזבו גם  דירה זו ב-1 בפברואר ועברו לבית בהיידן-שטראסה 7 בצלנדורף."

    כך שח לי הולגר עובדות הידועות ומוכרות אולי לחובבי קפקא, אך אני, שלא ידעתי אלא מעט מתוך קריאה באותם ספרים שכולם מדברים בהם, לא היה לי עניין בשכר דירה ששילם הסופר השחפן לפני עשרות שנים. הייתי שקוע במחשבות על הדירה הריקה שלי ועל דיירותיה שאהבתי, שפרשו מהקן שבו מצאו להן בית במשך שנים, ועתה נעלמו ממנו ללא השאר עקבות.  

    "היום נצעד במסלול שעשה לפי הידוע קפקא מדי יום בסתיו 1923 מדירתו השכורה ועד לגן הבוטני, כשהוא צולל לאווירה הכפרית ושואף את האוויר הקר לריאותיו הדוויות. משקלו פחת מאוד ובריאותו הייתה בכי רע, אך האגדה האורבנית, שנטוותה סביב שהייתו של קפקא בשטיגליץ, רק גדלה ותפחה, ועל פיה ההליכה מבית העירייה אל הגן הציבורי של שטיגליץ הקלה עליו את סבלו ממחלת השחפת. חורף 1923-24 היה קשה יותר מחורף זה, שבו אנו פוסעים באותו מסלול,  ובריאותו של קפקא התדרדרה באופן דרמטי. כל אותה עת, מספרים הביוגרפים כי הוא ממשיך לצעוד מדי יום לגן. מדדתי את המרחק הממוצע מכל אחת מהדירות הללו וחזרה, ומצאתי שאורכה של הדרך  שעשו קפקא ודורה בכל יום מגיעה ל-2.4 קילומטר לכל צד. כלומר, הדרך שאותה עשו הלוך  וחזור מסתכמת ב-4.8 קילומטרים!

    הולגר התנשף בניסיון להדביק את קצב הליכתי. עמדנו בכניסה לגן, והוא המשיך.  "שחפן שמשקלו ירד מתחת לחמישים קילו, שאין בכוחו אפילו להתרחץ ולהתלבש ללא עזרתה של דורה, באחרית ימיו, אינו יכול לצעוד קרוב לחמישה קילומטר בקור החורף הברלינאי מדי יום."

   נכנסתי לגן ואמדתי אותו בעיניי המנוסות.  "מה זה משנה לך בכלל?" שאלתי אותו.

   "מה זה משנה לי? האם אינך מכיר את אגדת הבובה שדורה דיאמנט טוותה?" היה לו ברור שלא הכרתי את אגדת הבובה של דורה דיאמנט. מי מכיר אותה בכלל, לעזאזל. הקור חדר לעצמותיי, אך הולגר נותר בשלו.

   "במהלך אחד הטיולים היומיים לפארק, קפקא פגש ילדה בוכייה. בובתה אבדה לה. קפקא ניחם אותה: 'הבובה לא נעלמה, אלא רק נסעה לטייל ותכתוב לך מכתבים.' קפקא חזר הביתה לדירתו וכתב את המכתב הזה. למחרת פגש שוב את הילדה והקריא לה על ספסל בפארק מכתב נוסף שהגיע מהבובה, ובו סיפרה הבובה הנודדת על הרפתקאותיה.

    "על פי דורה, כתב קפקא לילדה עשרים מכתבים כביכול מהבובה המטיילת בעולם, והקריא אותם בפארק לילדה. במהלך קריאת המכתבים הבובה גדלה הגיעה לבית הספר, אפילו פגשה גבר שאתו התחתנה בסופו של דבר, ולכן למרבה הצער היא לא יכלה לחזור לילדה. ולכן העניק קפקא לילדה בובה חדשה.  קפקא מת כעבור כמה חודשים, והכתבים שכתב באותה עת נותרו בידי דורה בברלין והוחרמו מאוחר יותר על ידי הגסטאפו. המכתבים לבובה, אם היו כאלה, אבדו עד יום זה."

   "סיפור נפלא, הולגר," אמרתי, "אז למה אתה רוצה להרוג אותו, ולהוכיח שקפקא לא יכול היה לצעוד בסוף ימיו עשרים פעם לפארק ולהקריא מכתבים לילדה?"

   חשבתי על הבנות של קתלין, אם היו פוגשות סופר מיוסר שמקריא להן מכתבים מבובה שאיבדו. האם יש מצבה יפה מזו לקפקא, שכה אהב את ברלין? האם יש חשיבות בכלל לאמיתות הסיפור, הרי זו אגדה ארוגה  בתוך אגדה ויש להשאירה כך. וגם אם אי פעם יקום גן נפלא כמו הגן הזה במדבר של עלי, האם ישב בה סופר יהודי שחפן ויקריא מכתבים לילדה?"

 

את הספר "פרידה מפריז" אפשר להזמין אצלי תמורת דמי משלוח בארץ ולחו"ל  עד גמר המלאי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחד אחד ובאין רואה

אחד אחד ובאין רואה אבי גולדברג זה התחיל כך , רכבתי על האופניים על רציף תחליף  עץ   סינטטי בנמל תל אביב, חלפתי על פני מסעדת היוקרה "מול ים" ובזווית עיני אני קולט את נחמן יוצא מדלת צדדית של המסעדה  צועד

חור במציאות

חור במציאות/ סיפור קצר מאת אגי רגנר  [לקוח מספר הנושא אותו שם] אגי רגנר הוציאה לאור שלושה ספרים, קבצים של סיפורים קצרים : חור במציאות , מה שאתה רוצה, רק לא תה. סיפוריה שופעים הומור ואופטימיות מהסוג ש

bottom of page