פְּנִין ולדימיר נאבוקוב, ומכתבים לוורה

תרגום והערות אבי גולדברג

בשנת 1940 היגר וולדימיר נאבוקוב הסופר ,אספן ומומחה ידוע לפרפרים לארצות הברית, תחנה נוספת בנדודיו. בשנת 1922 היגר לברלין ,מסנקט פטרבורג עקב מלחמת האזרחים ומנוסת בני משפחות מיוחסות,"לבנים", מחשש לחייהם תחת ה"אדומים" הבולשביקים.

הוא עזב את ברלין עם עליית הנאציזם ועבר לפריז. ב 1940 עזב את חופי צרפת ונדד לארצות הברית. ב1960 עזב את ארצות הברית ועבר לשווייץ ושם חי עד סוף ימיו. את פרסומו הרחב קנה נאבוקוב כשפרסם את הספר לוליטה.

לוליטה הספר בתרגום עברי

את תחושות חיי המהגר האינטלקטואל הרוסי וחייו באקדמיה האמריקאית העלה בספרו "פנין" . הפרופסור פנין גיבור הספר הנושא שם זה אינו האלטר אגו של נאבוקוב, ואין זו אוטוביוגרפיה. בין הסופר או המספר לבין פנין פעורה תהום. נאבוקוב אימץ את השפה האנגלית וזכה לפרסום, כבוד וכסף ואילו הפרופסור פנין גיבור הספר נשאר במצוקותיו בחוסר הבנת החברה בה הוא חי ונכשל במימוש הידע הקלאסי שלו והנחלתו לסטודנטים האמריקאים. אך הספר מאפשר לנאבוקוב להעלות את חוויותיו, רשמיו, ודעותיו על ארצות הברית ,אודות הפער שבין התרבות האירופאית לזו של ארצות הברית, ועד לפער שבין אינטלקטואל רוסי מהגר אל מול האקדמיה בערי השדה של אמריקה.

"הנה כאן יוגד סוד. פרופסור פנין נסע ברכבת הלא נכונה .הוא לא ידע זאת, ואף הכרטיסן ,שכבר שירך את דרכו לאורך הרכבת אל קרונו של פנין. בעצם, היה פנין באותה שעה מרוצה מאוד מעצמו. כשהזמינה אותו לשאת הרצאה של ליל שבת בקרמונה –כמאתיים וורסטאות ממערב לויינדל, רבצו האקדמי של פנין למן 1945,הודיעה סגנית הנשיא של "מועדון הנשים של קרמונה", איזו מיס ג'ודית קלייד, לידידנו, כי הרכבת היותר נוחה לו יוצאת מונדייל... וכו' " [פנין בתרגום אברהם ייבין הוצאת עם עובד]

את המקור לציטוט הזה אפשר למצוא אולי במכתבו של נאבוקוב לאשתו מאוקטובר 1942 בעת ביקורו בקולג' בשם קוקר בעיר הארטסוויל דרום קרולינה.

בסתיו 1942, לא הצליח ולדימיר נאבוקוב, להמשיך ולהחזיק במשרת הוראה במכללת וולסלי, בה לימד כתיבה יוצרת שנה קודם לכן. הוא יצא למסע הרצאות בן חודשיים בדרום ארצות הברית , שאורגן עבורו על ידי המכון לחינוך בינלאומי. התחנות במסע ההרצאות כללו בין היתר את מכללת קוקר, בהארטסוויל, דרום קרוליינה.

מובאים קטעים ממכתבו לאשתו, ורה נאבוקוב, הנשמעים כסיפור מסע משעשע.

פנין בתרגום עברי

אהובתי,

היתה זו אחת מהנסיעות המתועבות ביותר בהן התנסיתי עד כה. כשטיפסתי לקרון השינה ברכבת בניו יורק, התברר לי שהדרגש שהזמנתי היה תפוס כבר על ידי נוסע אופקי אחד, שרכש כרטיס לאותו מספר דרגש כפי שנמכר לי. הוא, לעומת זאת, קיבל את התקרית בצורה קלילה וקיימנו שיחה ידידותית ברחבה שבחזית השירותים בעוד הכרטיסנים פותרים את הבעיה הקטנה שלנו. לבסוף נשלח הנוסע האופקי לקרון אחר. כשהתכווצתי לבסוף בדרגש השינה, שמלכתחילה הזמנתי, הייתה השעה כבר קרובה לחצות. לא יכולתי לישון כלל, שכן בתחנות רבות במסלול הנסיעה היטלטל הקרון ונשמעו קולות נפץ פראיים כשקרונות רכבת הזדווגו והופרדו מידי פעם בקול רעם וטלטול ולא אפשרו כל מנוחה. ביום, חלפו על פנינו נופים מקסימים מצועפים עצים ענקיים במגוון של צורות שעינם כבציורי שמן מטילים צל וצמחייה ססגונית המזכירה לי את העמקים בקווקז או את הצמחייה הנשגבת של פוטר1 (עם קורטוב של קורוט ) 2

כשירדתי בפירנצה (דרום קרולינה), הופתעתי מיד מעצמת החום ואור השמש, ומעליזותם של הצללים –בדומה למה שמרגישים כשמגיעים לריוויירה מפריז. הרכבת איחרה בשעה, וכמובן שהאוטובוס האחרון כבר עזב. התקשרתי למכללת קוקר, והם ענו שהם יתקשרו אליי מאוחר יותר בקשר למכונית. חיכיתי שעה וחצי, במסעדה קטנה, ליד תא הטלפון, במצב של עייפות הולכת וגוברת, לא מגולח ועצביי מגורים. לבסוף התקשר אחד בעל קול עמוק והודיע לי בטלפון שהוא נמצא בפירנצה בענייניו, שהוא פרופסור (לא קלטתי את שמו) במכללה, ושהם הודיעו לו על המצב בו אני נמצא , ובסביבות השעה שש הוא ישוב להרטסוויל וייקח אותי. ההרצאה יועדה לשעה שמונה. שאלתי, במה שנשמע מן הסתם כקול חלוש למדי, איך הוא מציע שאעביר את שלושת השעות הבאות עד השעה שש. ואז הוא אמר בקול צוהל שהוא יבוא מיד וייקח אותי למלון, הוא לא אמר לאיזה, ואפילו לא הייתי בטוח אם הבנתי את דבריו כראוי . פניתי לאולם ההמתנה הסמוך והתחלתי לחכות לו. אחרי זמן מה קיבלתי תחושה שנהג מונית צעיר, שדיבר עם מישהו במכשיר הקשר של המונית ליד הכניסה לתחנה ,אמר את שמי (יצאתי החוצה, משועמם מישיבה על גבי הספסלים הנוקשים והאוויר המחניק),התקרבתי אליו ושאלתי אם היה זה שמי אותו ביטא במכשיר הקשר. הסתבר שזו הייתה טעות שלי, הוא קיבל שיחה ממישהו בשם ילו וואטר או משהו כזה, שבכלל לא דומה לצליל הגיית שמי . אבל אז, בהיותו בחור פטפטן, הוא הודיע לי שהעמית שלו, התבקש על ידי מישהו מאיזה בית מלון לאסוף מישהו מתחנת הרכבת, ואותו עמית נהג המונית היה מעורב בתאונה עם משאית והמונית שלו נהרסה לכן ביקש ממנו לקחת על עצמו את הנסיעה לבית המלון.

שם המלון בו נקב נשמע לי כאילו היה שמו של בית המלון שהוזכר על ידי בעל הקול העמוק , והעליתי את האפשרות הזו בפני הנהג , תוך התחשבות בתפיסתו האיטית במקצת, שאולי אני הוא זה שהוא אמור להסיע למלון. התברר שאכן זה כך . - האדון היה אמור לנסוע להארטסוויל, אך עמיתו [הנהג המתנגש] לא מסר לו לא את שמי ולא את שמו של האיש ששלח אותו, וכעת לא ניתן היה להשיגו. מכיוון שאף אחד לא בא לאסוף אותי ומכיוון שלא היה לי שום מושג מה לעשות במצב זה (טוב, אני בהחלט יכול לשכור מכונית בעשרה דולרים ולנסוע לקוקר – אבל חששתי שבעל הקול העמוק ימשיך לחפש אותי), החלטתי מסיבה כלשהי שאני האדם המדובר. כשפרק אותי הנהג עם המזוודה במלון סלמון, התברר שאיש שם לא ידע דבר.

החוליה הרופפת האחרונה בקשר שלי להרטסוויל, היה נהג המונית שהוריד אותי במלון , והוא נעלם (שחררתי אותו ברוב טיפשותי), ואני נשארתי מסתובב לי בלובי בתחושה של סיוט שהכול היה בכלל אי הבנה, שהובאתי לכאן במקום מישהו אחר, ושהקול העמוק ממשיך לחפש אותי ללא תקנה בתחנת הרכבת.

במחשבה שנייה החלטתי להתקשר שוב לקולג', לפחות כדי לדעת את שמו של הקול. כשהתקרבתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את המידע הנדרש, שמעתי את אחד האנשים הרבים ששהו בלובי אומר לאחר שהוא לא יכול להבין מה קרה – למה המונית שהוא שלח לתחנה טרם חזרה.

השעה הייתה קרובה לארבע והוא הרי הבטיח כי לאחר שיסיים את ענייניו הוא יאסוף אותי זמן קצר לאחר חמש כדי להסיע אותי ( מרחק של חמישים מייל!) לקוקר.

הבנתי שלא יהיה די זמן בידי להתגלח לפני ההרצאה (ארוחת הערב נקבעה לשש וחמש עשרה דקות ) הלכתי לחפש ספר. הוא גילח אותי בצורה גרועה, והשאיר זיפים על הגרוגרת שלי , ומכיוון שבכורסא הסמוכה ישב ילד בן חמש שצרח בפראות ונאבק בספר שניסה לישר את שיער עורפו בתער , היה הספר הזקן שגילח אותי עצבני, השתיק את הילד, ולבסוף חתך אותי מעט מתחת לאפי.

אינגרם הגיע בזמן לאסוף אותי ובדיוק כשהגענו לפנייה הראשונה, קראה לנו אישה רזה שעמדה על המדרכה. כשעצרנו, היא הייתה נבוכה ואמרה שהיא שגתה כשחשבה שהמכונית של אינגרם היא מונית (ומכיוון שכולם כאן מאוד פטפטנים) הוסיפה שהיא מנסה להגיע לקולג' קוקר - שם לומדת בתה הסטודנטית והיא חוששת שתאחר להרצאה של סופר רוסי אליה היא הזמינה אותה.

היה זה ללא ספק יום של צירופי מקרים חסרי קשר וכך גם שלושתנו התגלגלנו במכונית לאורך הכביש המהיר, משוחחים על נצרות ומלחמה – שיחה טובה מאוד אך מייגעת במקצת, שנמשכה עד הגיענו להארטסוויל. בשש בדיוק הוסעתי לאחוזה המפוארת רבת העמודים של גברת קוקר (שהיא כלתו של מייסד המכללה, מייג'ור קוקר), וכאן אתארח עד יום שלישי.

ברגע שנכנסתי כסערה לביתה אמרה לי הגברת המארחת שתוך עשר דקות יגיעו האורחים שהוזמנו לכבודי, ובמהירות מסחררת שיכולה לגרום לשבר במפרקת התחלתי להתקלח, והשתחלתי לז'קט ארוחת הערב שלי כלתוך שריון. אני אוהב אותך. החולצה הייתה מעומלנת עד כדי כך עד כי החפתים לא הצליחו להשתחל בשרוולי הז'קט ואחד מהם התגלגל מתחת למיטה (מצאתי אותו רק היום). לבסוף, זנחתי את המאבק בשרוולים כשראיתי שהשעה היא כבר עשרים אחרי שש, משכתי מעלה את החולצה והסתרתי את העובדה שאין חפתים מתחת לשרוולי הז'קט ,והופעתי למטה "בלי שמץ של תחתונים".

האינטואיציה גרמה לי להציג את חוסר החפתים ואז משום מקום הופיעו חפתי קרטון של מישהו אחר לפתע, ולאושרם של כולם, אחת הנשים (אך לא היפה ביותר) חיברה אותם לפרקי ידי. מאותו רגע הכל התנהל בצורה חלקה ומוצלחת.

התצלום שלי לא נשלח לכאן מראש , לכן אין זה מפתיע שהמכללה ציפתה לג'נטלמן עם זקן נוסח דוסטוייבסקי, בשפם של סטלין, במשקפי מצבט של צ'כוב וחולצה טולסטויאנית. גם הספרים שלי טרם הגיעו לכאן (הם הגיעו ביום שישי, אני כותב את המכתב הזה כבר יומיים, אהובתי – עכשיו שבת שעה 22:00). מסיבה זו נשיא המכללה גרין, הציג אותי בפני הקהל הגדול בצורה מעורפלת למדי. הרצאתי על ה"שכל הישר" והתברר כי הרושם שהשארתי היה טוב, אפילו טוב יותר ממה שאני מצפה מהקהל בדרך כלל.

אחרי ארוחת הצהריים [למחרת היום ] הסיעה אותי ביולוגית המכללה במכוניתה ליער או ליתר דיוק, אל קרחות היער ליד האגם, שם לקטתי כמה פרפרי הספרידס3 ופריטים שונים של פרפרי פרידה, קשה לתאר את תחושת האושר שלי כשאני מדשדש ומפלס דרכי בדשא בעל הגוון הכחול המוזר הזה, בין שיחים פורחים (שיח אחד כאן מלא אוכמניות יער בהירות ,כאילו נצבעו בסגול רך של חג הפסחא גוון כימי מזעזע לחלוטין, אבל העץ הנפוץ באזור הוא אורן עדין מאוד).

פרפר ממשפחת הספרידס מקור הצילום ויקיפדיה

מערבה משם, משתרעים שדות הכותנה, ואת השגשוג של קוקרים רבים, שהם מן הסתם בעלי מחצית הבניינים של הארטסוויל, אפשר לייחס לתעשיית הכותנה. עכשיו עונת איסוף הכותנה ו "הכהים" כפי שהם נקראים כאן ביטוי ממנו אני סולד, כי הוא מזכיר לי את הביטוי הפטריארכלי ,מהעבר המרוחק "ז'ידוק ", [יִיד], שהיה נקוט בידי בעלי קרקעות במערב רוסיה, הם משתכרים שכר של דולר עבור מאה "בושלים" שהם אוספים.

אני מדווח על עובדות מעניינות אלה כי הם נתקעו באזני מוכנית. היום, אחרי הרצאה על "טרגדיית הטרגדיה", יצאתי שוב לאסוף פרפרים ושוב זה היה נפלא, אחרי ארוחת הצהריים הופיע הכומר הפרסביטריאני סמית', בעצמו אספן פרפרים נלהב ובנו של הלפידופטרולוג המפורסם סמית', את עבודותיו אני מכיר היטב הוא עבד על sphingids.

יצאנו שנינו מצוידים ברשתות ופנינו לאזור אחר הנמצא כמה קילומטרים משם ואספנו פרפרים עד השעה ארבע וחצי. בשעה חמש, אסף אותי הטניסאי הטוב ביותר במכללה ,שהוא גם בוטנאי, ושחקנו טניס . נהנינו מאוד מהמשחק (המכנסיים הלבנים היו שימושיים) עד השעה שש, ולאחר מכן התקיימה ארוחת ערב (לבשתי את ז'קט ארוחת הערב במשך שלושה ימים ברציפות) ואז עברנו לסוג של קבלת פנים אקדמית כנהוג במכללות. דרך אגב, המרצה האורח האחרון היה צ'ארלס מורגן5 שנשמע די מפחיד.

אני חסר סבלנות עד טירוף לחזור אליך ואל המוזיאון, ורק כשאני מפלס את דרכי בסבך השיחים עבור כמה טקלדו, אני מרגיש שהיה זה שווה לבוא לכאן. אחד מבני משפחת קוקר סיפר לי שכשהוא ליווה את אשתו להפלגה ונפרד ממנה כשיצאה לאירופה על סיפון אנייה בקו ברמן ,איזה גרמני לידו נופף במטפחת בשארית כוחותיו וצעק לאשתו, שנופפה בחזרה מהסיפון, “Geh zu deine Kabine: ich bin müde!” ["לכי לתא שלך: אני עייף! "] .

בערבים כאן , אלה שיש להם ילדים יכולים רק לעתים רחוקות לצאת מביתם כי (על אף העושר שלהם) אין להם עם מי להשאיר את הילדים; משרתים כושים לעולם אינם מורשים לישון בבתיהם של הלבנים, מאידך הם אינם יכולים להשיג משרתים לבנים משום שאינם יכולים לעבוד יחד עם השחורים. יש כאן "דודי טום" היושבים בכל קרן רחוב.

אני שולח לך נשיקות , אהובתי היקרה – ובבקשה אל תדמייני שאני רץ אחר צעירות קריאוליות כאן. כאן הנשים הן יותר הטיפוס של מיס פרקינס,5 ולנשים הצעירות יש בעלים קנאים ; אני בקושי רואה כאן סטודנטיות . הן עסוקות באכילה בכל מאודן.

הארטסוויל דרום קרוליינה

7 באוקטובר 1942

הערות :

1 פאולס פוטר צייר נוף ידוע מהמאה השבע עשרה.

2. ג'אן בפטיסט קמיל קורוט צייר נוף בן המאה השמונה עשרה.

3. "טרגדיית הטרגדיות" הידוע גם "כחייו ומותו של טום טאמב הגדול" ,מחזה מאת הנרי פילדינג 1731.

4. צ'ארלס מורגן, אולי הסופר, המחזאי והמבקר האנגלי השנון בן תקופתו של נאבוקוב. 5. פרנסס פרקינס באנגלית: Frances Perkins; היתה פעילה אמריקאית לזכויות עובדים שכיהנה כמזכירת העבודה של ארצות הברית בין 1933 ל-1945, הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה. היא הייתה האישה הראשונה שכיהנה בקבינט נשיאותי כלשהו. כתומכת נאמנה של חברה הוותיק, פרנקלין דלאנו רוזוולט.

תרגום והערות אבי גולדברג

בשנת 1940 היגר וולדימיר נאבוקוב הסופר ,אספן ומומחה ידוע לפרפרים לארצות הברית, תחנה נוספת בנדודיו. בשנת 1922 היגר לברלין ,מסנקט פטרבורג עקב מלחמת האזרחים ומנוסת בני משפחות מיוחסות ,"לבנים", מחשש לחייהם תחת ה"אדומים" הבולשביקים.

הוא עזב את ברלין עם עליית הנאציזם ועבר לפריז. ב 1940 עזב את חופי צרפת ונדד לארצות הברית. ב 1960 עזב את ארצות הברית ועבר לשווייץ ושם חי עד סוף ימיו. את פרסומו הרחב קנה נאבוקוב כשפרסם את הספר לוליטה.

לוליטה הספר בתרגום עברי

את תחושות חיי המהגר האינטלקטואל הרוסי וחייו באקדמיה האמריקאית העלה בספרו "פנין" . הפרופסור פנין גיבור הספר הנושא שם זה אינו האלטר אגו של נאבוקוב, ואין זו אוטוביוגרפיה. בין הסופר או המספר לבין פנין פעורה תהום. נאבוקוב אימץ את השפה האנגלית וזכה לפרסום, כבוד וכסף ואילו הפרופסור פנין גיבור הספר נשאר במצוקותיו בחוסר הבנת החברה בה הוא חי ונכשל במימוש הידע הקלאסי שלו והנחלתו לסטודנטים האמריקאים. אך הספר מאפשר לנאבוקוב להעלות את חוויותיו, רשמיו, ודעותיו על ארצות הברית ,אודות הפער שבין התרבות האירופאית לזו של ארצות הברית, ועד לפער שבין אינטלקטואל רוסי מהגר אל מול האקדמיה בערי השדה של אמריקה.

"הנה כאן יוגד סוד. פרופסור פנין נסע ברכבת הלא נכונה .הוא לא ידע זאת, ואף הכרטיסן ,שכבר שירך את דרכו לאורך הרכבת אל קרונו של פנין. בעצם, היה פנין באותה שעה מרוצה מאוד מעצמו. כשהזמינה אותו לשאת הרצאה של ליל שבת בקרמונה –כמאתיים וורסטאות ממערב לויינדל, רבצו האקדמי של פנין למן 1945,הודיעה סגנית הנשיא של "מועדון הנשים של קרמונה", איזו מיס ג'ודית קלייד, לידידנו, כי הרכבת היותר נוחה לו יוצאת מונדייל... וכו' " [פנין בתרגום אברהם ייבין הוצאת עם עובד]

את המקור לציטוט הזה אפשר למצוא אולי במכתבו של נאבוקוב לאשתו מאוקטובר 1942 בעת ביקורו בקולג' בשם קוקר בעיר הארטסוויל דרום קרולינה.

בסתיו 1942, לא הצליח ולדימיר נאבוקוב, להמשיך ולהחזיק במשרת הוראה במכללת וולסלי, בה לימד כתיבה יוצרת שנה קודם לכן. הוא יצא למסע הרצאות בן חודשיים בדרום ארצות הברית , שאורגן עבורו על ידי המכון לחינוך בינלאומי. התחנות במסע ההרצאות כללו בין היתר את מכללת קוקר, בהארטסוויל, דרום קרוליינה.

מובאים קטעים ממכתבו לאשתו, ורה נאבוקוב, הנשמעים כסיפור מסע משעשע.

פנין בתרגום עברי

אהובתי,

היתה זו אחת מהנסיעות המתועבות ביותר בהן התנסיתי עד כה. כשטיפסתי לקרון השינה ברכבת בניו יורק, התברר לי שהדרגש שהזמנתי היה תפוס כבר על ידי נוסע אופקי אחד, שרכש כרטיס לאותו מספר דרגש כפי שנמכר לי. הוא, לעומת זאת, קיבל את התקרית בצורה קלילה וקיימנו שיחה ידידותית ברחבה שבחזית השירותים בעוד הכרטיסנים פותרים את הבעיה הקטנה שלנו. לבסוף נשלח הנוסע האופקי לקרון אחר. כשהתכווצתי לבסוף בדרגש השינה, שמלכתחילה הזמנתי, הייתה השעה כבר קרובה לחצות. לא יכולתי לישון כלל, שכן בתחנות רבות במסלול הנסיעה היטלטל הקרון ונשמעו קולות נפץ פראיים כשקרונות רכבת הזדווגו והופרדו מידי פעם בקול רעם וטלטול ולא אפשרו כל מנוחה. ביום, חלפו על פנינו נופים מקסימים מצועפים עצים ענקיים במגוון של צורות שעינם כבציורי שמן מטילים צל וצמחייה ססגונית המזכירה לי את העמקים בקווקז או את הצמחייה הנשגבת של פוטר1 (עם קורטוב של קורוט ) 2

כשירדתי בפירנצה (דרום קרולינה), הופתעתי מיד מעצמת החום ואור השמש, ומעליזותם של הצללים –בדומה למה שמרגישים כשמגיעים לריוויירה מפריז. הרכבת איחרה בשעה, וכמובן שהאוטובוס האחרון כבר עזב. התקשרתי למכללת קוקר, והם ענו שהם יתקשרו אליי מאוחר יותר בקשר למכונית. חיכיתי שעה וחצי, במסעדה קטנה, ליד תא הטלפון, במצב של עייפות הולכת וגוברת, לא מגולח ועצביי מגורים. לבסוף התקשר אחד בעל קול עמוק והודיע לי בטלפון שהוא נמצא בפירנצה בענייניו, שהוא פרופסור (לא קלטתי את שמו) במכללה, ושהם הודיעו לו על המצב בו אני נמצא , ובסביבות השעה שש הוא ישוב להרטסוויל וייקח אותי. ההרצאה יועדה לשעה שמונה. שאלתי, במה שנשמע מן הסתם כקול חלוש למדי, איך הוא מציע שאעביר את שלושת השעות הבאות עד השעה שש. ואז הוא אמר בקול צוהל שהוא יבוא מיד וייקח אותי למלון, הוא לא אמר לאיזה, ואפילו לא הייתי בטוח אם הבנתי את דבריו כראוי . פניתי לאולם ההמתנה הסמוך והתחלתי לחכות לו. אחרי זמן מה קיבלתי תחושה שנהג מונית צעיר, שדיבר עם מישהו במכשיר הקשר של המונית ליד הכניסה לתחנה ,אמר את שמי (יצאתי החוצה, משועמם מישיבה על גבי הספסלים הנוקשים והאוויר המחניק),התקרבתי אליו ושאלתי אם היה זה שמי אותו ביטא במכשיר הקשר. הסתבר שזו הייתה טעות שלי, הוא קיבל שיחה ממישהו בשם ילו וואטר או משהו כזה, שבכלל לא דומה לצליל הגיית שמי . אבל אז, בהיותו בחור פטפטן, הוא הודיע לי שהעמית שלו, התבקש על ידי מישהו מאיזה בית מלון לאסוף מישהו מתחנת הרכבת, ואותו עמית נהג המונית היה מעורב בתאונה עם משאית והמונית שלו נהרסה לכן ביקש ממנו לקחת על עצמו את הנסיעה לבית המלון.

שם המלון בו נקב נשמע לי כאילו היה שמו של בית המלון שהוזכר על ידי בעל הקול העמוק , והעליתי את האפשרות הזו בפני הנהג , תוך התחשבות בתפיסתו האיטית במקצת, שאולי אני הוא זה שהוא אמור להסיע למלון. התברר שאכן זה כך . - האדון היה אמור לנסוע להארטסוויל, אך עמיתו [הנהג המתנגש] לא מסר לו לא את שמי ולא את שמו של האיש ששלח אותו, וכעת לא ניתן היה להשיגו. מכיוון שאף אחד לא בא לאסוף אותי ומכיוון שלא היה לי שום מושג מה לעשות במצב זה (טוב, אני בהחלט יכול לשכור מכונית בעשרה דולרים ולנסוע לקוקר – אבל חששתי שבעל הקול העמוק ימשיך לחפש אותי), החלטתי מסיבה כלשהי שאני האדם המדובר. כשפרק אותי הנהג עם המזוודה במלון סלמון, התברר שאיש שם לא ידע דבר.

החוליה הרופפת האחרונה בקשר שלי להרטסוויל, היה נהג המונית שהוריד אותי במלון , והוא נעלם (שחררתי אותו ברוב טיפשותי), ואני נשארתי מסתובב לי בלובי בתחושה של סיוט שהכול היה בכלל אי הבנה, שהובאתי לכאן במקום מישהו אחר, ושהקול העמוק ממשיך לחפש אותי ללא תקנה בתחנת הרכבת.

במחשבה שנייה החלטתי להתקשר שוב לקולג', לפחות כדי לדעת את שמו של הקול. כשהתקרבתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את המידע הנדרש, שמעתי את אחד האנשים הרבים ששהו בלובי אומר לאחר שהוא לא יכול להבין מה קרה – למה המונית שהוא שלח לתחנה טרם חזרה.

השעה הייתה קרובה לארבע והוא הרי הבטיח כי לאחר שיסיים את ענייניו הוא יאסוף אותי זמן קצר לאחר חמש כדי להסיע אותי ( מרחק של חמישים מייל!) לקוקר.

הבנתי שלא יהיה די זמן בידי להתגלח לפני ההרצאה (ארוחת הערב נקבעה לשש וחמש עשרה דקות ) הלכתי לחפש ספר. הוא גילח אותי בצורה גרועה, והשאיר זיפים על הגרוגרת שלי , ומכיוון שבכורסא הסמוכה ישב ילד בן חמש שצרח בפראות ונאבק בספר שניסה לישר את שיער עורפו בתער , היה הספר הזקן שגילח אותי עצבני, השתיק את הילד, ולבסוף חתך אותי מעט מתחת לאפי.

אינגרם הגיע בזמן לאסוף אותי ובדיוק כשהגענו לפנייה הראשונה, קראה לנו אישה רזה שעמדה על המדרכה. כשעצרנו, היא הייתה נבוכה ואמרה שהיא שגתה כשחשבה שהמכונית של אינגרם היא מונית (ומכיוון שכולם כאן מאוד פטפטנים) הוסיפה שהיא מנסה להגיע לקולג' קוקר - שם לומדת בתה הסטודנטית והיא חוששת שתאחר להרצאה של סופר רוסי אליה היא הזמינה אותה.

היה זה ללא ספק יום של צירופי מקרים חסרי קשר וכך גם שלושתנו התגלגלנו במכונית לאורך הכביש המהיר, משוחחים על נצרות ומלחמה – שיחה טובה מאוד אך מייגעת במקצת, שנמשכה עד הגיענו להארטסוויל. בשש בדיוק הוסעתי לאחוזה המפוארת רבת העמודים של גברת קוקר (שהיא כלתו של מייסד המכללה, מייג'ור קוקר), וכאן אתארח עד יום שלישי.

ברגע שנכנסתי כסערה לביתה אמרה לי הגברת המארחת שתוך עשר דקות יגיעו האורחים שהוזמנו לכבודי, ובמהירות מסחררת שיכולה לגרום לשבר במפרקת התחלתי להתקלח, והשתחלתי לז'קט ארוחת הערב שלי כלתוך שריון. אני אוהב אותך. החולצה הייתה מעומלנת עד כדי כך עד כי החפתים לא הצליחו להשתחל בשרוולי הז'קט ואחד מהם התגלגל מתחת למיטה (מצאתי אותו רק היום). לבסוף, זנחתי את המאבק בשרוולים כשראיתי שהשעה היא כבר עשרים אחרי שש, משכתי מעלה את החולצה והסתרתי את העובדה שאין חפתים מתחת לשרוולי הז'קט ,והופעתי למטה "בלי שמץ של תחתונים".

האינטואיציה גרמה לי להציג את חוסר החפתים ואז משום מקום הופיעו חפתי קרטון של מישהו אחר לפתע, ולאושרם של כולם, אחת הנשים (אך לא היפה ביותר) חיברה אותם לפרקי ידי . מאותו רגע הכל התנהל בצורה חלקה ומוצלחת.

התצלום שלי לא נשלח לכאן מראש , לכן אין זה מפתיע שהמכללה ציפתה לג'נטלמן עם זקן נוסח דוסטוייבסקי, בשפם של סטלין, במשקפי מצבט של צ'כוב וחולצה טולסטויאנית. גם הספרים שלי טרם הגיעו לכאן (הם הגיעו ביום שישי, אני כותב את המכתב הזה כבר יומיים, אהובתי – עכשיו שבת שעה 22:00). מסיבה זו נשיא המכללה גרין, הציג אותי בפני הקהל הגדול בצורה מעורפלת למדי. הרצאתי על ה"שכל הישר" והתברר כי הרושם שהשארתי היה טוב, אפילו טוב יותר ממה שאני מצפה מהקהל בדרך כלל.

אחרי ארוחת הצהריים [למחרת היום] הסיעה אותי ביולוגית המכללה במכוניתה ליער או ליתר דיוק, אל קרחות היער ליד האגם, שם לקטתי כמה פרפרי הספרידס3 ופריטים שונים של פרפרי פרידה, קשה לתאר את תחושת האושר שלי כשאני מדשדש ומפלס דרכי בדשא בעל הגוון הכחול המוזר הזה, בין שיחים פורחים (שיח אחד כאן מלא אוכמניות יער בהירות ,כאילו נצבעו בסגול רך של חג הפסחא גוון כימי מזעזע לחלוטין, אבל העץ הנפוץ באזור הוא אורן עדין מאוד).

פרפר ממשפחת הספרידס מקור הצילום ויקיפדיה

מערבה משם, משתרעים שדות הכותנה, ואת השגשוג של קוקרים רבים, שהם מן הסתם בעלי מחצית הבניינים של הארטסוויל, אפשר לייחס לתעשיית הכותנה. עכשיו עונת איסוף הכותנה ו"הכהים" כפי שהם נקראים כאן ביטוי ממנו אני סולד, כי הוא מזכיר לי את הביטוי הפטריארכלי ,מהעבר המרוחק "ז'ידוק", [יִיד ] , שהיה נקוט בידי בעלי קרקעות במערב רוסיה, הם משתכרים שכר של דולר עבור מאה "בושלים" שהם אוספים.

אני מדווח על עובדות מעניינות אלה כי הם נתקעו באזני מוכנית. היום, אחרי הרצאה על "טרגדיית הטרגדיה"3 , יצאתי שוב לאסוף פרפרים ושוב זה היה נפלא, אחרי ארוחת הצהריים הופיע הכומר הפרסביטריאני סמית', בעצמו אספן פרפרים נלהב ובנו של הלפידופטרולוג המפורסם סמית', את עבודותיו אני מכיר היטב הוא עבד על sphingids.

יצאנו שנינו מצוידים ברשתות ופנינו לאזור אחר הנמצא כמה קילומטרים משם ואספנו פרפרים עד השעה ארבע וחצי. בשעה חמש, אסף אותי הטניסאי הטוב ביותר במכללה ,שהוא גם בוטנאי, ושחקנו טניס . נהנינו מאוד מהמשחק (המכנסיים הלבנים היו שימושיים) עד השעה שש, ולאחר מכן התקיימה ארוחת ערב (לבשתי את ז'קט ארוחת הערב במשך שלושה ימים ברציפות) ואז עברנו לסוג של קבלת פנים אקדמית כנהוג במכללות. דרך אגב, המרצה האורח האחרון היה צ'ארלס מורגן שנשמע די מפחיד.

אני חסר סבלנות עד טירוף לחזור אליך ואל המוזיאון, ורק כשאני מפלס את דרכי בסבך השיחים עבור כמה טקלדו, אני מרגיש שהיה זה שווה לבוא לכאן. אחד מבני משפחת קוקר סיפר לי שכשהוא ליווה את אשתו להפלגה ונפרד ממנה כשיצאה לאירופה על סיפון אנייה בקו ברמן ,איזה גרמני לידו נופף במטפחת בשארית כוחותיו וצעק לאשתו, שנופפה בחזרה מהסיפון, , “Geh zu deine Kabine: ich bin müde!” ["לכי לתא שלך: אני עייף! "] .

בערבים כאן , אלה שיש להם ילדים יכולים רק לעתים רחוקות לצאת מביתם כי (על אף העושר שלהם) אין להם עם מי להשאיר את הילדים; משרתים כושים לעולם אינם מורשים לישון בבתיהם של הלבנים, מאידך הם אינם יכולים להשיג משרתים לבנים משום שאינם יכולים לעבוד יחד עם השחורים. יש כאן "דודי טום" היושבים בכל קרן רחוב.

אני שולח לך נשיקות , אהובתי היקרה – ובבקשה אל תדמייני שאני רץ אחר צעירות קריאוליות כאן. כאן הנשים הן יותר הטיפוס של מיס פרקינס,5 ולנשים הצעירות יש בעלים קנאים ; אני בקושי רואה כאן סטודנטיות . הן עסוקות באכילה בכל מאודן .

הארטסוויל דרום קרוליינה

7 באוקטובר 1942

הערות :

1 פאולס פוטר צייר נוף ידוע מהמאה השבע עשרה.

2. ג'אן בפטיסט קמיל קורוט צייר נוף בן המאה השמונה עשרה.

3. "טרגדיית הטרגדיות" הידוע גם "כחייו ומותו של טום טאמב הגדול" ,מחזה מאת הנרי פילדינג 1731.

4. צ'ארלס מורגן, אולי הסופר, המחזאי והמבקר האנגלי השנון בן תקופתו של נאבוקוב. 5. פרנסס פרקינס באנגלית: Frances Perkins; היתה פעילה אמריקאית לזכויות עובדים שכיהנה כמזכירת העבודה של ארצות הברית בין 1933 ל-1945, הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה. היא הייתה האישה הראשונה שכיהנה בקבינט נשיאותי כלשהו. כתומכת נאמנה של חברה הוותיק, פרנקלין דלאנו רוזוולט.