סיפור קצר
לאלו שחשו בחסרוני, השבוע שוטטתי בברלין. זמן רב חלף מאז ששוטטתי על פני השדרה המלכותית. בימים אלה היא הולכת ומשתפצת עד שתיראה כפי שהייתה בטרם הומטרו עליה, ועל בני השטן שהתגודדו מסביבה, טונות של חומרי נפץ. בצהריים נכנסתי לבית בירה ליד בית המשפט, ה־Kammergericht, ושם ליד ספסל עץ כהה פגשתי באחד מבני עמנו. לאחר שהחלפנו מילות נימוסין אחדות שפך בפני את ליבו וסיפר לי את מוצאותיו בעודי לוגם בירה בווארית.
"כששוטטת בשדרות אונטר דה לינדן," הוא אמר, "בוודאי לא יכולת להחמיץ את הסטודנט המגיח מבעד לשער הברוקי המסורג של האוניברסיטה הנושנה, שבה הרביץ הפרופסור הגל את פנומנולוגיית הרוח שלו. אי אפשר שלא להבחין בצעיר הצועד בצעדי אווז בנעליים מסומרות הנוקשות בצליל מתכתי בפגשן במדרכת. אז כדי להסיר את התמיהה, אני הוא האווז המוזר שממנו התרחקת מן הסתם ברתיעה – שבתאי זליבנסקי, בן 27, מקיבוץ מחצלות הנהר, הלומד פילוסופיה גרמנית בברלין."
והוא המשיך, ואצטט דברים כהווייתם, ללא שנתתי בהם ולו כזית משלי.
"וכל כך למה? כלומר מדוע אני צועד בצעדי אווז? הכול בשל פסק הדין של הד”ר דיטריך שטיין הקשיש, שופט מהאסכולה הפרוסית לענייני אישות בבית הדין האזורי בברלין, ועד לרגע זה גם סברתי שפסיקתו הולמת את מסכת מחדלי כפי שאפרוס בפניך.
כשהגעתי לברלין וצעדתי על המדרכות עמוסות האדם הבחנתי בצעירות רבות שעיניהן נעוצות במכשיר הנייד, עד כדי כך שהיה עלי לחמוק מהן פן תתנגשנה בי. אך לבסוף אירע הצפוי, כשנחפזתי. נתקלתי פנים אל פנים באחת מהן, והנייד שלה התעופף מידה והתרסק על המדרכה. רעש ההתרסקות נבלע בבכי העלמה על שאיבדה את היקר לה בעולם. בגרמניתי הקלוקלת ניחמתי אותה על האובדן הנורא, וכל כך היו ניחומי ערבים לאוזנה שעוד באותו ערב התמסרה לי ברצון, בעוד אני משמיע באוזניה הרכות דברי כיבושין דוגמת “אייפון 11 חדש“, “מחר נלך לחנות אפל”. זו הייתה הפעם הראשונה שהגשמתי את החזון של השתלת זרע יהודי ברחם טבטוני, או בכל רחם אחר, אם לומר את האמת.
הדברים התקדמו בקצב מטורף. בתוך שבועיים נישאנו ברישום חפוז בבית העירייה האדום של העיר. לאחר שלושה חודשים פג הקסם של הנייד החדש, ופג הקסם של הרחם הזר, ונפרדנו בכעס. ושוב פילסתי דרכי בשדרות אונטר דה לינדן בדרך לשיעור בפילוסופיה גרמנית שעבר זמנה, ושוב פגעתי בצעירה שראשה טמון בנבכי אייפון, וגם זה התעופף אל הכביש ונרמס על ידי מונית דורסנית. זעקות השבר של הצעירה נבלמו רק כשחבקתי אותה, נטלתי את האשמה המלאה עלי, והבטחתי לרכוש לה מכשיר חדש.
ושוב ניצתה האהבה כששילבנו ידיים ב"איינשטיין־קפה” מתחת לדירתה, ובה התרחש כעבור שעה קלה האיחוד הנכסף. ושוב ניצבנו בפני פקיד רישום הנישואין ונשבענו זה לזו ולאייפון החדש שבועת אמונים, וזו החזיקה חודשיים, והתפוגגה תוך סילוקי ממדורה הצנוע בשפה גסה שנשלפה מהטוקבקים באייפון החדש.
מכיוון שמצאתי עצמי גלמוד וחסר חברה נשית לא נמנעתי מלהתנגש שוב בקוראת מתוך הפלאפון, שצעדה בלא לתת דעתה לתנועת העוברים והשבים, ושוב התעופף הסמסונג הישן, שממילא דרש עדכון, ושוב התאחדנו ושוב נפרדנו.
אבל כאן חלה תפנית בעלילה. כספי אזל ולא יכולתי למלא את הבטחתי לצעירה לרכוש סמסונג מתקפל, צבעוני, בגרסת xyz 43, והצעירה החליטה לנקום בי. היא פנתה לעורך דין חטטן, והוא מצא במהירות כי בתוך שנה נישאתי לארבע פראוליין, ולאחר שהעמיק חקר, הגיש תביעה נגדי בעילה נזיקית כמתנגש סדרתי בטלפונים ניידים, אף שבמקום לחמוק ממקום התאונה, כצפוי מטיפוס של פגע וברח, אני הוגדרתי כפגע־רע גרידא. בית המשפט קיבל את התביעה במלואה, ולנוכח חוסר יכולתי לפצות בכסף את קורבנותיי, לימדני לקח פרוסי – לצעוד צעידת אווז כזו, שכל משתמשות הנייד ברחבי ברלין תוכלנה לחמוק מפגיעתי הרעה בהישמע נקישת סוליותיי. קיבלתי את הדין בהכנעה עד שפגשתי בברכה (בטי) ב”קאנט קפה“, וגוללתי בפניה את התסבוכת שאליה נקלעתי.
בטי ־ ברכה צחקה בכל פה והתיזה עלי נתזים לחים של קפה מריר (היא שותה קפה נטול סוכר).
”שבתאי, היית ונשארת קיבוצניק תמים. אינך מכיר את הטריק של המכורות לניידים בברלין? בכל פעם שמשיקים נייד חדש, הן מביימות התנגשות, כה משתוקקות הן לנייד שאפילו אותך הן מוכנות לסבול”.
עכשיו אני יושב כאן, ממתין לתוצאות הערעור שהגשתי, ודורש שיורידו ממני את הנעליים המסומרות, כי נפלתי קורבן למזימתן של בנות בלייעל דיגיטליות.
אני חוששת שהסיפור שלו ממש לא נשמע כמו ציטוט ישיר של סטודנט בן 27 מעידן האייפון. לשיקולך...