בימים "טובים" אלה בו נגרר הקולקטיב הישראלי אל מצולות אמונות הבל ימי ביניימיות ,כדאי אולי להרים את המבט מעלה לפני שהמים העכורים יכסו אותנו ואז גם לא יותר לנו להשמיע קולנו גם אם אין בו ערווה.
עצם הויכוח הסבלני עם אלה מבני "בעלי האמונה היהודית החרדית" המוכנים להעמיד בסיכון את אחדותו של צה"ל אל מול הלכה פרימיטיבית שהיא אך צוהר להשקפה כי מחצית העם היהודי נחות, החצי הנשי כמובן, והשתיקה הרועמת של הצאן הנשי לקביעת דפוסים של ישיבה בספסל האחורי של החברה הישראלית, הוא כשלעצמו "הישג" ברמה של הויכוחים התיאולוגיים של ימי הביניים.
ההתייחסות אל נשים או אל קולן כערווה, כלומר כאל אובייקט שכולו ייצוג של גירוי מיני, והעלאתו לכלל צו רבני של "ייהרג ולא יאזין" המופנה אל חיילי צה"ל ,קרובה יותר לציוויים באסלאם הפונדמנטליסטי במרעו מאשר לכול דבר אחר.
הטקסט המשותף לעם ישראל הוא התנ"ך, כמעט. באשר מצדדי סתימת פיות הנשים של המאה ה-21, אלה שמתעקשים שלא להתיר הספד בנות ישראל על קבר אביהן, אוזנם אטומה גם אל שירת הדואט הנפלאה של דבורה וברק בן אבינועם "ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא", ואל שירת השחורה והנאווה משיר השירים ש "דודי לי בין שדי ילין"... ועוצמים עיניהם מקרוא על מזמוטי אסתר במיטתו של אחשורוש, גוואלד! .
סתימת פיות כצו רבני הייתה מנת חלקם של גדולי ישראל ,אלה שאנו מתהדרים בקרבה גנטית אליהם, אל "הגניוס היהודי". ברוך שפינוזה מגדולי הפילוסופים ומהנועזים שבבני עמינו כתב במאה ה 17 כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו" (מאמר תיאולוגי-מדיני) , נודה והוחרם על ידי רבני הקהילה היהודית.
חוסר הסובלנות של קיצונים שבין רבני ישראל לדורותיהם, לפלורליזם בתוך היהדות, אינו שונה מהלך הרוח הקיצוני של החרדים המובילים את מדינת ישראל לפילוג גדול .ספרי תלמוד נשרפו אומנם על ידי התיאולוגים הקתוליים בפריז אך את יצירתו המופתית של הרמב"ם "מורה נבוכים" העלו על מוקד יהודים החרדים לאמונה , לאחר מסע הסתה שנוהל על ידי גדולי רבני התקופה הרב שלמה מן ההר והר' יונה גירונדי ועשרות רבנים שחתמו על חרם נגד הלומדים ב"מורה נבוכים" וב"ספר המדע" שב"משנה תורה" לרמב"ם.
אל מול המסורה היהודית התקיימה המסורה ההלנית, המיתולוגיה, שתרומתה לתרבות העולם אינה צריכה לראיה. אחד מגיבוריה הידועים אודיסאוס לוחם אמיץ , ניצב בפני אותה דילמה בה ניצבים לוחמי צה"ל, כששמע את שירת הסירנות ולא רצה ליפול ברשתן, לא בחר בסתימת פיותיהן אלא באטימת אוזניו בדונג.
אבי גולדברג
ינואר 2012