top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

תור לרופא בקיץ


אנקדוטה

אבי גולדברג



את רוב עתותינו איננו מבלים על חוף הים, ולא בשל העדר שמשיה אלא בשל הבילוי בקופת חולים בה אנו מבקרים בתדירות גדלה והולכת. כשאנו מחליטים לצאת מערבה אל הים הכחול מגיע מסרון זדוני המורה לשנות לאלתר את התכנית :"תור נקבע לך אצל ד"ר שפירא בשעה 11:23".

אין מקום טוב יותר לשמוע בו סיפורים מאשר על ספסל בקופת חולים בטמפרטורה ממוזגת וצל ללא שמשיה.


אל מול הספרות המרצדות מעל חדרי הרופאים, נאלץ המספר הטרחן לסיים את סיפורו טרם יוזמן לחדר הרופא.

את זכריה שכולם כינו "זיגי" לא ראיתי מאז 1971, וכשפנה אלי לא זיהיתי אותו עד שהעיר את מעט התאים האפורים והזכיר לי מי הוא.

"בתור לד"ר שפירא" הוא אומר לי,

"גם אני" השבתי.


בשנת 1971 נסע לווינה לתגבר את צוות עובדי הסוכנות היהודית ,ומאז נשאר שם. אותה שנה החליט מי שהחליט לתת היתרי עלייה מברית המועצות לישראל ומספר העולים עלה במאוד. העולים יצאו ברכבות ובמטוסים וכוונו לאוסטריה שאפשרה לישראל להשתמש בטריטוריה שלה לצרכי התארגנות העולים.

הסוכנות היהודית שכרה את טירת שנאו מחוץ לווינה ולאחר ששהו העולים במחנה המעבר שבטירה , עלו רובם לישראל.


זיגי הציע לספר לי סיפור "לא יאמן" מהטירה תמורת קפה הפוך בקפטריה שבקופת חולים מול בית המרקחת עד שד"ר שפירא יתפנה אלינו.

הסכמתי .

" חלק מהליך ההתארגנות בשנאו היה התחקיר. שהרי הגיעו מרוסיה המוני עולים שלא היה לנו מידע אודותם וגם ידענו שברגע שיגיעו לארץ יעדיפו שלא לספר את שעל ליבם ".

הסיפור המוזר ביותר ששמעתי מפי עולים היה מקבוצה שהגיעה מקצה המזרח, מסיביר הרחוקה. מכפר נידח שעל פי הבנתי כף רגל יהודי לא דרכה בו מעולם. אלא ששבעת ראשי משפחות שנראו כאחים בשל הדמיון בתווי פניהם, טענו שהם צאצאיו של אב יהודי שגר בכפר במהלך מלחמת העולם השניה והקים בזרעו דור של יהודים החפצים לעלות לארץ הקודש והרי הם כאן.


" שולם היה ליטאי, איש צעיר שהגיע על גבי רכבת משא לסיביר. בדרך הארוכה לשם פוזרו הגולים שהיו ברכבת בתחנות לאורך המסילה על פי החלטת הפקידים שהיו אחראים על יישוב זמני של היהודים שנסו מפולין מזרחה לרוסיה. הצעירים הבריאים, שהיו על הרכבת הובלו עד סוף העולם, ליקוטיה, לגדות נהר לנה שאין מזרחי ממנו בכל רחבי רוסיה וסיביר."


" תסתכל במפה ותדמיין לעצמך איך נראה המקום בקור של מינוס ארבעים מעלות בחורף או בארבעים מעלות חום בקיץ."


את רובם שילבו בכפר דייגים והם הועסקנו בתיקון רשתות דייגים ואריגת בגדים ומעילים לחורף, באיסוף מזון והכנת היורטות לחורף הבא. קבוצה קטנה של כמה עשרות צעירים יהודים וביניהם שולם הועברה כעבור מספר שבועות הלאה . הצעידו אותם לאורך הנהר למרחק רב עד לכפר זעיר נידח של בקתות עץ גס בגבולו של יער עבות בו גדלו עצי תרזה וצפצפה בצפיפות, יד כורת לא עלתה עליהם מימי בראשית.

נתנו בידיהם גרזנים ומידי שחר יצאו ממחנה ארעי שהקימו במו ידיהם בסמוך לכפר , לחטוב עצים ולהשיטם במורד הנהר צפונה, שם, ידלו אותם מהמים ויערמו אותם במי המפרץ הרדודים עד לבוא סוחרי העץ בספינות זרות וירכשו אותם. הכפר הקטן בפאתי היער ,לא היו בו יותר מעשרים בקתות ובהן רק נשים וילדים.


את "האיוון" של כולן גייסו לצבא האדום, הסיעו אותם מערבה להילחם בגרמנים. הנשים התבוננו מידי יום בעבור הגברים אל היער, גרזנים על שכם, וכששבו עייפים, ורצוצים , גופם לבוש בלויים, מידי פעם הושיטו הנשים כד חלב, או כיכר לחם שחור משחור. עיניהן הסקרניות והתאוותניות סקרו את הגברים הצעירים אך המותשים ,צועדים בנעלים כבדות ומכנסיים שבלו מעבודה .שולם לבש גופייה על גופו במקום חולצה, שציציותיה התדלדלו ממנה ומכנסיו הגיעו עד לברכיו, שוקיו חשופים ,שרוטים מצמחי היער ומפגיעת סירפדים וחרקים עוקצניים. הנשים שגם בחום העז של הקיץ עטו מטפחות צבעוניות על ראשן הבחינו בבליטה שבמכנסיו. מנדל התקשה להסתיר את שהתברך בו. כבר בברית המילה של שולם הקטן , דרש המוהל תוספת ,מענק על הטרחה שבמילת יהודי בן שבוע שזכרותו הייתה חריגה.

לא אחת קראו לו הילדים ב"חידר" קריאות גנאי, ועתה שבו הקריאות ברוסית להישמע, כל עת ששולם חלף על פני הנשים. פרצי צחוק נשי צעיר נשמעו היטב כשחלפו הכורתים על פניהן.

ערב אחד כששבו מאוחר לאחר שקיעת השמש וצעדו בשביל הכבוש החוצה את מצבור הבקתות העלובות, יצאה אישה ומשכה בחזקה ובזריזות בפרק ידו של שולם עד שהקוזאק שהלך בראש החבורה לא הבחין בדבר.


היא הכניסה אותו בצל קורתה, בקתה נמוכת תקרה . מנדל נבלע בבקתה ,כמו גרטל בבית המכשפה .שם רחצה אותו בספוג לח, האכילה אותו וגם השקתה אותו בשיכר מקומי. מנדל היה נינוח ושבע כפי שלא היה מאז נלקח מליטא הרחוקה והועלה על קרון הרכבת מזרחה.


האישה גירשה מהחדר היחידי שבבקתה את שני הזאטוטים שרבצו בו ואת העז אל הבקתה השכנה של אמה. הוציאה משידת עץ גרמופון ישן נושן הניחה תקליט שחור על דסקית מצופה בלבד חסר צבע וסובבה את ידית ההפעלה, וצלילי הסימפוניה " 1812" של צ'ייקובסקי מלאו את הבקתה. היא משכה את מנדל אחריה אל המצעים שהיו פרושים בפינת החדר על רצפת החימר ופרקה עליו את תאוותה שיקדה בה חדשים רבים מאז הלקח האיוון הפרטי שלה ממנה. צרחותיה נבלעו בצלילי התותחים של הסימפוניה בתיאום מופלא . כששלחה אותו לפנות בוקר למחנה הכורתים הוא היה מותש והלום כמו לאחר יום נוסף של חטיבת עצים. בבוקר התקשה לעמוד על רגליו ליום נוסף של עבודת פרך. ושוב בדרך חזרה למחנה נשלחה יד נשית חזקה אל שולם והוא נלקח אל מאחורי הדלת הנמוכה למשמרת ליל. לילות חלפו , ושכנותיה של התאוותנית דרשו אף הן את חלקן בשולם.


למזלו ירד החורף באחת והטמפרטורות צנחו מטה עד למצב שבו נאלצו הכורתים להתחפר בבקתותיהם העלובות להמתין עד לשיפור במזג האוויר.


אך הנשים שהיו ילידות המקום, רגילות בתהפוכות מזג האוויר לא נרתעו. הן ארבו לשולם כשיצא לרוקן דלי שופכין גררו אותו אל כנסיית העץ הרעועה במרכז הכפר.

היתה זו בקתת עץ נוספת ועל גגה צריח עלוב נוטה לצידו.

פעמון המתכת היצוק שלו הוסר על ידי הרשויות ונלקח כמו כל פעמוני הכנסיות, אל כורי הפלדה, חומר גלם ליציקת תותחים. במקום הפעמון הישן והטוב העלו בראש הצריח פעמון נחושת שצלילו האומלל לא נשמע כבר זמן רב, באשר הכומר, איוון , נלקח אף הוא אחר כבוד לשרת את הצבא האדום.

שולם הולבש בגלימת הכומר הנעדר, והוא שרת את הנשים בקודש הקודשים, כל עת שהגיעו להתפלל. בכדי להסתיר את הקולות שעלו משם ,שלא היו מזמורי תהילים, נכרך חבל הפעמון לעקב האישה ותנועות גופה משכו בפעמון שדנדן ודנדן והרעיד את אוויר הכפר השליו והקפוא וכיסה על הטומאה המתרחשת במקום הקדוש.


זיגי הפסיק לגם את שארית ההפוך והמשיך.


" שולם ברח משם בעור שיניו והותיר מספר נשים הרות. צאצאיו התייצבו בטירת שנאו בווינה על נשותיהם וטפן, ואני המלצתי למשרד הקליטה לקבלם בזרועות פתוחות."

"ולמה אתה עלית לארץ בזקנתך זיגי?" שאלתי את היורד בחוצפה

"חיסונים" השיב לי הנהנתן ללא שמץ של בושה ונכנס לחדרו של ד"ר שפירא .




68 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחד אחד ובאין רואה

אחד אחד ובאין רואה אבי גולדברג זה התחיל כך , רכבתי על האופניים על רציף תחליף  עץ   סינטטי בנמל תל אביב, חלפתי על פני מסעדת היוקרה "מול ים" ובזווית עיני אני קולט את נחמן יוצא מדלת צדדית של המסעדה  צועד

חור במציאות

חור במציאות/ סיפור קצר מאת אגי רגנר  [לקוח מספר הנושא אותו שם] אגי רגנר הוציאה לאור שלושה ספרים, קבצים של סיפורים קצרים : חור במציאות , מה שאתה רוצה, רק לא תה. סיפוריה שופעים הומור ואופטימיות מהסוג ש

bottom of page