סיפור קצר
אבי גולדברג
לוך לומונד סקוטלנד צילום; אתר שמורת הטבע סקוטלנד
אמש ארזנו, לינדה ואני, בחפזה ועברנו לדירה קטנה בבית דירות בלוך נס.
"ג'ון"
הציג עצמו השכן. עמדנו על מפלס הבטון הנמשך ומתעקל בקומה הראשונה. מפלס המסתיים משני עברי הבניין דמוי ה-ח בגרמי מדרגות. לאורכו דלתות ממוספרות כמו בבית מלון, מתחתיו דירות בקומת הקרקע. למעלה בקומה הראשונה גרו רווקים וזוגות צעירים, למטה נשים מבוגרות. היו אלמנות וגרושות, שרת הבניין ואשתו, זוג גברים מקסיקאים וצייר פולני. מברברה הזקנה מדירה 02 קניתי את המכונית שכבר לא הייתה בשימוש.
מהמפלס עליו עמדנו מעבר למעקה המתכת נראים מימי הבריכהצלולים ותכולים רק מספר חרקים צפו על המים . משאבה שקטה יצרה בהם רטט עדין . אסכלה מפויחת ומספר כסאות נוח מהוהים ושמשיה צבעונית כמו בציור של דיוויד הוקני. הוא הושיט ידו כשטרקתי את דלת הדירה מאחורי. צעיר. שיער קצוץ "נייוי קאט" חולצת טי וג'ינס. הוא היה נמוך ותנועותיו קפצניות.
הושיט וחזר , "ג'ון דירה 11" . לחצתי ידו והצגתי עצמי.
"אז נתראה פעם למטה בערב בבריכה" והמשיך בזריזות אל עבר גרם המדרגות הדרומי.
ירדתי אף אני. חלפתי על פני דלת פעורה לרווחה. קולות רמים של מריבה משפחתית בקעו ממקלט טלוויזיה, טלנובלה של בוקר. גרתי שם רק מספר שבועות ולא הכרתי איש. יצאתי מידי בוקר אל הקולג'. כשהנעתי את הפורד פיירליין 1960 החבוטה נשמע קול נפץ ורק אחר כך נעור המנוע .שבתי אחר הצהריים. אותם ימים ראשונים עברתי רק במסלול אחד וניסיתי שלא לאבד אותו. מעל צמתי הרחובות התנודדו על כבלי ברזל רמזורים ושלטי שמות הרחובות . צמרות עצי ערמון עבותים הצלו על הכבישים. התגוררתי בסמטת לוך לומונד . היה קיץ, חם מאוד והביל. המזגנים פעלו יום וליל בכל מקום, חוץ מאשר במגרש החניה הענקי שבחזית מרכז הקניות של מאירלנד .
בסוף השבוע נקש ג'ון על דלת הדירה.
"הערב בשבע מסיבת יום הולדת ללינדה ליד הבריכה".
הצטרפתי לשכנים שחגגו ללינדה. היא היתה בביקיני ופטיפון הרעים מוזיקת מאריאצו'. המקסיקאים מקומת הקרקע הסתגרו בדירה. ג'ון עקב אחר מבטי ואמר "מתרוממים, שיחזרו לדוראנגו".
פחיות באד נחו על ערימת קוביות קרח שהתמוססו במהירות באמבט פלסטי אדום ,כזה שרוחצים בו תינוקות. פחיות ריקות התגוללו על הדשא סביב . מהאסכלה עלה ריחן של נקניקיות ניצלות. במים השתכשכו שלוש צעירות צורחות בעליצות .
"מזל טוב" אמרתי ללינדה כשהתקרבה אלינו.
"לא ידעתי על יום ההולדת ולא הבאתי מתנה" ,הסמקתי מן הסתם.
"לא נורא" אמר ג'ון, "אם תחזיק מעמד, תוכל בסוף הערב לתת לה מתנה אישית, לינדה אוהבת את זה" הוא צחק צחוק לא נעים ולינדה הסתלקה.
מבטו היה חסר מנוח. עיניו התרוצצו סוקרות את החוגגים .
" נס גדול התרחש אצלכם לפני שלוש שנים" אמר לפתע ולגם לגימה מהפחית הקפואה שמשך מהאמבט האדום.
והוא המשיך "התפללנו עבורכם בכנסיה וגם תרמנו כסף ,ואלוהים עשה לנו את נס ששת הימים. שחררתם את הקבר הקדוש מעבדי אללה כמו נס שמונת הימים של המקבים."
כשהחשיכה ירדה, היו כולם מותשים, חלקם שתויים. שרועים על הדשא. "הגיע הזמן לחגוג" אמר ג'ון והתרומם ממקומו. "לינדה" הוא קרא וחייך אליה, " ניסע אצל היווני ". לינדה חייכה חיוך מאולץ אבל לא סירבה. לא נראה לי כי חיבבה את השכן קטן הקומה. הם לא היו בני זוג. .היא לבשה שמלה קלילה ויצאנו אל הרחוב. ג'ון נהג במוסטאנג מבריקה שציור של גולגולת על מכסה המנוע שלה. השתחלתי למושב האחורי. לינדה התיישבה לצידו. כעבור דקות הוא השתלב בתנועה הסואנת על ה- 610 ודהר מחליף נתיבים. הרוח החרישה כל שניסה לומר. המכונית הנמוכה חלפה על פני משאיות ענק כמו לטאה זריזה לרגלי פיל.
כעבור כעשרים דקות ירד ללא שהאט ביציאה מהדרך המהירה .מחסנים ומגרשים עמוסי מטענים. רחובות ובהם שורות של בתים חד קומתיים מוזנחים. זה היה רובע הנמל . המוסטאנג התפתלה ברחובות דוממים. פנסי רחוב מנותצים וצמיגי רכב מושלכים במרכז הרחוב. הגענו לשלט ניאון ענק על מבנה גדול חד קומתי אטום "ניקוס" זרח השלט .
בפתח הטברנה עמדו שני גברתנים לצד הדלת מעשנים ומשוחחים ביוונית כמו ברחוב הקישון בתל אביב. הם נעצו בנו מבטים בוחנים וללא אומר פתחו את הדלת הכבדה . ג'ון הוביל. הרעש היה מחריש אוזניים ,צלילי בוזוקי, פרצי צחוק, מלצרים עמוסי מגשים ממהרים לשולחנות הסועדים ועשן. הרבה עשן שלא נשאב. עלה למעלה אל התקרה וחיפש נתיב ולבסוף רבץ באולם הגדול. ג'ון לחש משהו למלצר והכניס לכיסו שטר. מר ניקוס הופיע ופינה עבורנו שולחן. במהירות הבזק הוצב בקבוק אוזו צנטאלי וכוסיות קטנות ומגש גדוש אין סוף סלטים וג'ירו ונתחי תמנונים וצלחות ריקות לרוב. התרווחנו. ניקוס ניצב אל השולחן ומזג .
לינדה חייכה והתקרבה אלי, לא דיברתי אתה אבל היא מצאה חן בעיני. מעין תחושת שותפות אל מול יריב משותף. רעש המוזיקה התגבר, וברחבה שלפני להקת המנגנים החל גבר לחולל בצעדי ריקוד יפים וקהל הגברים המשולהב השליך צלחות לבנות לעברו מבלי לפגוע בו. גו'ן לחץ ידיים לאורחים שחלפו על פני השולחן אליו הסבנו . נראה שהם רוחשים לו כבד או יראה. היו אלה ברנשים גדולי מידות זרועותיהם חשופות ומקועקעות. ניקוס שב מידי מספר דקות שאל באנגלית קלוקלת אם הכל בסדר.
המוזיקה דעכה מישהו הפעיל את מערכת האוורור וחלק מהעשן שצרב עיניים נשאב החוצה. השעה היתה מאוחרת לינדה נשענה עלי, כף ידה על ירכי מתחת לשולחן. היא לא היתה שתויה היא היתה עייפה. לא ידעתי מה לומר. לבסוף אמרתי ,"נראה שאתה מקובל במקום הזה".
ג'ון הביט בי וחייך "מקובל הא? אין כזה דבר בטקסס ,או שאתה עשיר והם מלקקים לך ב... או שאתה מפחיד ואז הם משלשלים "
לא הגבתי. עשיר הוא לא היה. הוא התגורר בדירה מספר 11 בבית דירות בסמטת לוך לומונד תמורת שכר דירה של 150 דולר. גם לא נראה לי שהאיש הקטן ביותר במסעדה רחבת המידות גרם לספנים ולסרסורים והמבריחים שהיו גדולים ממנו בשתי מידות למצער,לשלשל.
איש מבוגר בחליפה לבנה ניגש לשולחננו בדרכו החוצה, הוא הניח כף ידו ענודת טבעות מוזהבות על כתפו של ג'ון , "השולחן עלי, כבר סודר ,לילה טוב מיסטר ג'ון".
לפני שיצאנו אמר ג'ון, "אני מבין שאתה לא מכאן. אתה אפילו לא יודע מה זה לעבוד בהאנטסוויל. "
כשיצאנו מהמחנק אל האוויר הנעים של הלילה הוסיף תוך שהוא פוסע אל המוסטאנג,
"אתה תנהג אני גמור. אשן מאחור. וכן, הם משלשלים כי ג'ון הקטן שתפקידו בהאנטסוויל הוא להזריק את זריקת המוות הוא אגדת השטן בטקסס. לפני שבע שנים הזרקנו לרוצח ילדות שהגיע תורו לרדת לגיהינום את הזריקה. חלפו שבע דקות ושני הרופאים קבעו שהוא לא מת. בתא הקטן השתררה תבהלה. שלפתי מהמגף השמאלי את הסכין ושיספתי את גרונו של הנבלה. הוא מת לפני שהגעתי לאוזן ימין"
כל הדרך ישן מאחור מכורבל כמו תינוק. כשהחניתי, התעורר.
"לינדה תעלי אתו " אמר ונרדם שוב. כשטפסנו באיטיות על גרם המדרגות אמרתי לה "אין צורך, לילה טוב". כשהגעתי לחדר השירותים הקאתי לאסלה וחשבתי שג'ון הוא שם בנאלי לתליין.
אמש ארזנו, לינדה ואני, בחפזה ועברנו לדירה קטנה בבית דירות בלוך נס.