top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

תנים וערביםSchakale und Araber

עודכן: 18 בספט׳ 2023

סיפור- משל

פרנץ קפקא


הסכסוך הישראלי - פלשתיני אינו נרגע ואולי אפילו מתעצם ככול שחולפות השנים. האם הסיפור- משל שכתב פרנץ קפקא ב 1917 הוא חזון קודר אודות הסכסוך, כפי שחוקרים רבים מניחים או אניגמה קפקאית בעל משמעות אחרת.


התרגום נעשה מתוך נוסח באנגלית.



תנים במדבר\ אבי


חנינו בנווה מדבר, חברי למסע נמו את שנתם, ערבי תמיר ולבן, חלף על פני. הוא שב מהאבסת גמליו והיה בדרכו לעלות על יצועו. התהפכתי והטלתי עצמי, גבי על העשב. השתוקקתי שהשינה תיפול עלי .לא הצלחתי. יללות התנים במרחקים-הזדקפתי שוב, ומה שנשמע מגיע ממרחקים נשמע עתה כה קרוב אלי. להקת תנים הקיפה אותי, עיניהם בורקות בפז עמום באפלה, מתחככים בגופם הצנום מתקבצים, זורמים, כמי ששוט כיוון את תנועתם. תן אחד הגיח מאחור, הצטנף מתחת לבית שחיי נצמד אלי, כמהה אל חום גופי, ואז התרומם מרבצו ומבטו ננעץ היישר בעיניי ואלו היו דבריו


"אני זקן התנים בכל המרחב. הנני מאושר מכך שהספקתי לברך על בואך אלינו בעודי בחיים.. כבר כמעט ואיבדתי תקווה, באשר זמן כה רב המתנו לבואך, אימי ציפתה לך ואימה שלה וכל האימהות עד לאם הגדולה של כל התנים. האמן לי!"


"זה מפתיע אותי", אמרתי ושכחתי להפיח אש בגזרי העץ המוטלים לצדי שהיה מיועד למדורה שעשנה ירחיק את התנים,

"זה מפליא אותי לשמוע את הדברים . אני הרי עובר כאן במקרה בדרכי מהצפון הרחוק ונמצא באמצע מסע קצר. מה רצונכם, תנים?"

וכמו היו מעודדים על-ידי תשובתי זו, שהייתה אולי ידידותית מדי, הם התכנסו כולם למעגל קטן, כולם מתנשפים, נשיפות קצובות מהירות וקולניות.

"אנו יודעים", פתח הזקן. "שאתה בא מהצפון, ומכך נובעת תקוותנו. שהרי שם בצפון נמצאת סוג התבונה, שאי-אפשר למצוא אותה כאן אצל הערבים. שיהירותם הקרה לא יכולה להפיק ולו שמץ של תבונה. הם הורגים בעלי חיים כדי לאכול את בשרם, ובשר נבלות הוא פיגול עבורם."

"אל תרים קולך ", אמרתי, " הערבים ישנים כאן בקרבת מקום."

"אתה באמת זר ", אמר התן, "שאם לא כן היית יודע, שלא היה תן אחד מאז בריאת העולם שפחד מערבי. שנפחד מהם? די בעונש העונש בו נענשנו לחיות בקרבם?"


"ייתכן, ייתכן", אמרתי, "לא התיימרתי לשפוט בעניינים הרחוקים ממני, נראה שמדובר בסכסוך עתיק יומין בינכם, מן הסתם משהו הזורם בדמכם ואולי יסתיים רק בשפיכות דמים."

"אתה פיקח מאוד", אמר התן הזקן, ונשמת התנים הואצה עוד יותר, אפשר היה לראות את צלעותיהם עולות ויורדות, כמי שמתאמצים ומתייגעים, על אף שעמדו על מקומם סביבי וריח מצחין נדף מלועם, ריח שרק בשיניים חשוקות אפשר היה לשאת אותו.

"אתה פיקח מאוד, מה שאתה אומר תואם את תורתנו העתיקה. נשפוך את דמם ונסיים את הסכסוך ."

"או!", אמרתי בנוקשות רבה יותר ממה שהתכוונתי . "הם יתגוננו הם יירו בכם ללא קושי."

"אינך מבין", השיב , "כפי שבני-אנוש אינם מבינים, גם באלה מהצפון הרחוק אין אתם מבינים את העניין. לא נהרוג את כולם, שהרי אין די מים בנילוס כדי לטהרנו מן הדם. הרי רק ממראיתם אנו בורחים אל אוויר נקי יותר, אל המדבר, שהוא מולדתנו, בשל כך."

ועדת התנים מסביבי גדלה, הצטרפו תנים רבים שבאו מרחוק, כולם הרכינו ראשיהם אל בין טלפיהם הקדמיות וניקו אותם עם הטלפיים; היה נדמה לי, שהם מנסים להסיר איזו סלידה, שהיתה כל-כך נוראה, עד שרציתי להסתלק בדילוג גבוה מעל המעגל שיצרו סביבי.


"אז מה בכוונתכם לעשות?" שאלתי בעודי מנסה להתרומם ממקומי, אך לא עלה הדבר בידי, שני תנים צעירים נעצו ניביהם אחזו באחורי המקטורן ובחולצתי ולא נותר לי אלא להישאר במקומי.

"הם מחזיקים במעילך ", הסביר התן הזקן בארשת רצינית, "זו מחווה של כבוד." "שיעזבו אותי!" זעקתי לעבר הזקן, והתנים הצעירים שאחזו בי.


"הם יצייתו לבקשתך כמובן אם תעמוד על כך אבל זה עשוי לארוך זמן מה ייקח כי לפי הנוהג הם חישקו את שיניהם עמוק והם צריכים זמן מה לעזוב את טרפם . בינתיים הקשב בטובך לבקשתנו."

"התנהגותכם לא הועילה כל-כך לתשומת הלב שלי", השבתי. "אל תנטור לנו על התנהגותנו החסרת הגינונים ", אמר ונעזר בפעם הראשונה בקול המייבב הבכייני הטבעי שלו, "הננו חיות מסכנות, לרשותנו רק לסתות, המשמשות אותנו לכול המטרות , אם טובות ואם רעות, כל שיש לנו הוא רק צמד לסתות."

"אז מה רצונך ממני?" שאלתי, מבלי שהצלחתי להירגע.


"אדוני", הוא השיב, וכל התנים יללו יללה רמה, מרחוק זה נשמע כמו צלילי מנגינה. "אדוני, עליך לסיים את הריב, שמפלג את האנושות. כפי שאתה נראה , כך בדיוק תיארו זקני השבט שלנו את האיש שיבוא לעשות זאת לסיים את הסכסוך רב השנים . אנו זקוקים לשלום עם הערבים ,זקוקים לאוויר לנשימה זקוקים למרחב עד האופק, שיהיה נקי מערבים, לשקט ללא הנהי העגלים, אותם שוחטים הערבים. שקט שישחטו את כל בעלי החיים בשקט ובשלווה. בשקט ובשלווה רוצים אנו לינוק את דמן, אחרי שגוועו, ולקרוע מעליהן את בשרן מעצמותיהן. טוהר, רק בטוהר אנחנו רוצים".


ועכשיו כולם יבבו – "איך אתה יכול לסבול את זה, למען השם, אתה, בעל הלב האציל והקרביים המתוקים? הרי זוהמה היא הלובן שלהם, זוהמה השחור שלהם, זקנם המזוויע , צריך לירוק מגועל למראית עיניהם, ואם הרימו את זרועותיהם, תחזה בגיהינום שהוא בתי שחיים. לכן, אדוני, לכן, אדון יקר מכל, בעזרת ידיך הכל-יכולות, שסף את צווארם באמצעות המספריים האלה!"

ובתגובה לתנועת ראש חדה של זקן התנים התקרב תן אחר, שמספרי תפירה קטנים וחלודים השתלשלו מאחד מניביו.


"סוף סוף המספריים, ועכשיו מספיק!" קרא המדריך הערבי של השיירה הוא התנגב לעברנו כנגד הרוח, ונופף עכשיו בשוט האדיר שלו.

כול התנים נסו במהירות, אך הם נשארו בקרבת מקום נצמדים זה לזה, כל התנים היו כל כך דחוסים וקפואים, נדמו לחיות בגדרה צרה, במכלאה צפופה, ולפידי רפאים מרחפים מעליהם.

"אם כך, אדוני, גם אתה חזית בהופעה הזו" אמר הערבי וצחק בעליצות, שרוסנה רק על-ידי המסורת של שבטו. "אם כך, אתה יודע מה רוצות החיות?" שאלתי. "בוודאי, אדוני", השיב הערבי , "הרי זה ידוע מימים עברו, מאז שישם ערבים במדבר, נודדים המספריים האלה במדבר וימשיכו לנדוד בעקבותינו עד סוף הימים. לכל אירופאי העובר כאן הם מוצעים לבצע את המשימה הקדושה כל אירופאי החולף כאן הוא בדיוק האחד והמיוחד , אותו גואל שלו הם חיכו דורי דורות. תקווה חסרת שחר מניעה את החיות האלה. אווילים, כסילים פשוטו כמשמעו. לכן אנחנו אוהבים אותם. הם חיות המחמד שלנו, יפים יותר מאלה שלכם. ראה, גמל אחד מת לנו בלילה, ציוויתי להביאו לכאן."


ארבעה סבלים באו והניחו את נבלת הגמל . אך נגעה בקרקע, וכבר הרימו התנים את קולם ביללה רמה. כמו נמשכו על-ידי חבלים בלתי-נראים, ללא יכולת להתנגד, הם התקרבו , בהססנות, בטנם מתחככת בחול המדבר. הם התעלמו מהערבים, מהשנאה. הנוכחות של הנבלה המדיפה ריחות חזקים כישפה אותם. אחד מהם כבר ניתלה על צווארה ומצא בנגיסה הראשונה את העורק הראשי. כמו משאבת כבאים קטנה, שמנסה לכבות שריפה גדולה , אך ללא סיכוי , כך נדרכו ורפו כל שרירי גופו הצנום של התן. ומיד הצטרפו כל האחרים ועסקו באותה מלאכת גרימת העצמות , הם נראו ערימה אחת גדולה.


אז התקרב המדריך הערבי והצליף בהם הלוך ושוב. הם זקפו את ראשיהם, כמסוממים, אך גם חסרי אונים, רואים לפניהם את הערבים. עכשיו הם חטפו את צליפות השוט על זרבוביותיהם, נסוגים בקפיצות ונעמדים במרחק מה. אך דם הגמל כבר ניגר לשלולית, מהביל, נבלתו היתה משוסעה במקומות רבים. הם לא יכלו להתאפק, הם התקרבו שוב ושוב והמדריך הניף את שוטו עליהם.

תפסתי בזרועו. "אתה צודק, אדוני", הוא אמר, "נשאיר להם לעסוק במלאכתם. הרי הגיע הזמן להמשיך. ראית אותם. חיות נהדרות, הלא כן? וכמה שהם שונאים אותנו!"

**********


הסיפור הקצר תנים וערבים פורסם יחד עם סיפור קצר נוסף המוכר יותר לציבור הקוראים, דין וחשבון לאקדמיה ב1917 בכתב העת בעל האוריינטציה הציונית מיסטית שערך הוגה הדעות והתאולוג מרטין בובר, דר יוּדֶה.


חריגותו של הסיפור הוא הפרשנות שנתנה לו על ידי חוקרים רבים כסיפור משל על שאיפות התנועה הציונית להתיישב בטריטוריה בה חיו ערבים.


גם לרואים בקפקא יוצר יהודי, ואפילו בעל זיקה ציונית קלושה, ברור כי זיקתו התרבותית הייתה ל"שום מקום" ל"לאין מולדת" . זהותו הייתה אירופאית, אך נטולת שורשים נוצריים. הוא היה נצר למשפחה יהודית בארץ בה יהודים חיו תחת הקיסרות ההבסבורגית שהגבילה את מעמדם וגזרה עליהם התעסקות במסחר ובמלאכות אך לא אפשרה להם להתערות בארץ . תרבותית הייתה זהותו של קפקא מורכבת יותר כיהודי שהתחנך בחוג המיעוט של התרבות הגרמאנית בפראג . קפקא לא היה צ'כי, בוהמי או מורבי ואף לא שלט בשפת הארץ כדבעי, כפי שלא הכיר את העברית שפת אבותיו עד לגיל מבוגר וגם אז רק באופן קלוש וללא היכרות עם אוצרות התרבות העברית לדורותיה. קפקא לא השתייך. את תחושת התלישות שלו, הניכור מסדרי החברה דכאניים מיועדים ללא הגיון, היו כלל אנושיים. קיים דמיון בתחושת התלישות שלו עם תלוש אחר בן דורו , הפילוסוף הדני קירקגור. אלא שקירקגור מצא גאולתו כשפיתח תורה פילוסופית אמונית אקזיסטנציאליסטית, ואילו קפקא נשאר תלוש ומבוהל .


הסופר שהשאיר מטען תרבותי פסימי כמו אבני דרך לעולם שיבוא לאחר פטירתו, למציאות של המלחמות האכזריות והטבח האנושי הנורא. כתיבתו הייתה מצע של חוסר תקווה שאחריו יכולה אירופה והעולם שהכיר רק להתדרדר לגיהינום אנושי. הניכור ואבדן הגאולה בכתיבתו רק "הכינו" את אירופה לזוועות המתרגשות ובאות.


כל הקורא בספריו וסיפורי מבין שגיבוריו שלו עומדים חסרי אונים כנגד מציאות אטומה ונטולת גאולה רוחנית, ויבין כי מצוקתו אינה מצוקת היהודי דווקא. היא קשורה אומנם לפתיל יהדותו של הסופר ואולי לחשך באמונה ובניתוק ממסורת אבותיו בשנות עיצובו כילד, אך הניכור, החרדה משותפים למחפשי גאולה ומשמעות אוניברסלית.


חלקם של גיבוריו מוצאים מפלט מהמציאות בגוף של בעלי חיים, [הגלגול], או בכמיהתם הנסתרת למוות, [אומן הצום]. רעיונות אלו נוגדים את דרך האמונה המחייבת חיים במסורת היהודית. מגוון הרעיוני הרחב שבו ניסו פרשנים לצבוע את מורשתו, כמו השפעת המיסטיזיסם היהודי הקבלי, מבית מדרשו של גרשום שלום, או משנתו הציונית רוחנית של מרטין בובר, או ההגשמה הציונות המעשית שבדרכה הלכו בסופו של דבר חבריו האינטלקטואלים לחוג פראג אליו השתייך, לא היתה בסופו של דבר דרכו.


הסיפור תנים וערבים מתרחש במדבר, ועל פי הטוענים להיותו של הסיפור משל ליהודים המנסים לממש חזון הדורות להקמת ביתם הלאומי בפלשתינה, זהו מדבר הנגב. במשל זה עושה קפקא שימוש בבעלי חיים, כאלגוריה. החל מהסיפור הגלגול הידוע, בו גאורג סמסא מתגלגל לגוף שרץ ענק [1912], עבור באדם שהופך לכלב "חקירותיו של כלב", העכבר "יוזפינה הזמרת" והקוף "דין וחשבון לאקדמיה", ועוד אחרים . על פי פרשני קפקא , התנים הם היהודים המחפשים משיח [האיש האירופאי מהצפון] שיגאל אותם מקרבת הערבים היושבים בפלשתינה.


בספרו של זוהר מאור תורת סוד חדשה, רוחניות, יצירה ולאומיות ב"חוג פראג" [בהוצאת מרכז זלמן שזר] יש ציטוט מיומנו של קפקא והתייחסותו למדבר כמסמל את חוסר הוודאות הרוחנית שבהכרח נעדרת ממנה יציבות של הקיום הארצי, דעה שהייתה מוטיב בהגות חוג פראג.


"מהות הנדודים במדבר. אדם המנהיג את עמו בדרך זו...כל ימיו נושא את עיניו לכנען לא יאומן כי יראה את הארץ אלא לפני מותו. רק משמעות אחת יכולה להיות למבט אחרון זה –להראות עד כמה לא שלמים הם חיי האדם... משה אינו בא אל הארץ משום שחייו היו קצרים מדי, אלא משום שחייו היו חיים אנושיים"


91 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אחד אחד ובאין רואה

אחד אחד ובאין רואה אבי גולדברג זה התחיל כך , רכבתי על האופניים על רציף תחליף  עץ   סינטטי בנמל תל אביב, חלפתי על פני מסעדת היוקרה "מול ים" ובזווית עיני אני קולט את נחמן יוצא מדלת צדדית של המסעדה  צועד

אתנחתא, בית בעולם

אתנחתא, בית בעולם אבי גולדברג חלום החופשה הישראלי העדכני השתנה. טעמם של הישראלים התעדן, לא עוד שהייה בבתי מלון מפוארים, די למועדוני "הכול כלול" על חופי ים לבנים. את מקומם ממלאים רכיבת אופניים אתגרית,

bottom of page