top of page
תמונת הסופר/תאבי גולדברג

AVE CAESAR MORITURI   TE  SALUTANT!

AVE CAESAR MORITURI   TE  SALUTANT!

 

הידד לקיסר, ההולכים למוות מצדיעים לך!

 

זאב ליכטנזון

 

 

"ונתנה תוקף..

מי יחיה ומי ימות, מי במים, מי באש, מי בחרב.. מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף,.."

"כל נדרי

 ואסרי ,ושבועי, וחרמי, וקונמי, וקנסי." ..וכך הלאה וכך הלאה , להמשיך הרבה אוכלה..

ומה פתאום אני מזכיר ונזכר בכל אלה?

אז ככה.

אני מתחיל מהסוף וקופץ להתחלה. האהבלים האלה תקעו לי את המילואים האלה דווקא כאן, מול קונטרה.

כאילו לא כתוב להם, שחור על גבי שחור, שאני פליט, ניצול מעמק הבכא הזה. פירור שנשאר

ולא ברח מהמשך המילואים ,למרות שיכולתי ,עם הפטור הזה ממשרד הבטחון. מתנדב.

הסכמתי להגיע לפה, ודווקא ביום כיפור [תנובת השכל הדפוק של השליש החדש,] כי הפעם אני כן בורח.

כן. כן. קנדה.

היא משם. הגיעה להתנדב אצלנו ועכשיו אני חוזר אתה ועם הילדים הביתה. שלה. לשם. מצטרף לעסק של אבא שלה.

ואם כבר יום כפור, אז אני עף מפה, לכיפורים ההוא, ההכי ארוך בתולדות עם ישראל, למרות שהוא לא מופיע באורך כזה

באף מצווה או הלכה.

 

שנים כבר לא ראיתי בית כנסת מבפנים.

משום מה, השנה החלטתי. כן. לא יודע למה. אולי כי היא כבר בשישי שלה? ובית הכנסת הוא במרחק שני בנינים ממני, וזו

הזדמנות לפגוש כמה שכנים , לעדכן ולהתעדכן. כן. אני בוועד הבית.

בכול נדרי עוד נדחפתי בין כל ארוזי הטליתות שגודשים בחג את צנצנת השימורים הזו. פנים בית הכנסת.

אני אוהב את המנגינה של התפילה בנוסח של בית הכנסת הזה. וגם החזן המיובא, הציג את קולו העז וגרר את מקהלת הצבור אחריו,

ככתוב וכמצווה בפרטיטורת המחזור ליום הכפורים.[רק זמזמתי לעצמי.]

וגם נדחפתי כדי לסכם לעצמי, בצדקנות מוחלטת, שאין לי נדרים להשתחרר.

כול תפילת האשמנו, בגדנו וכולי, המתבכיינת בלשון רבים, ולא יחיד, הניחה את קלות דעתי ,כאומרת:

אם פספסתי משהו מארסנל  עוונותיי  [לא שהצהרתי על משהו ] ,הקהל הקדוש כבר עובד ומתחרט בשבילי.  

בטח יש מיליון תירוצים לסנגר, למה בקשת הסליחות היא בלשון רבים ולא רק בלשון יחיד. שיהיה.  

אנחנו כולנו. חטאנו. פשענו. מבקשים סליחה, מחילה וכפרה, מיום כפורים זה ועד הבא עלינו לטובה בשנה הבאה.

הקבוצה כיחיד, אין בעיה. מתאים לי.

יש לי שכן שהוא כתלמיד ישיבה. כלומר, קונה מקום בבית הכנסת ויושב ברכש שלו ליום לימודים ארוך. צדיק של כל חגי תשרי.

אצלי הכול רק תפילת עמידה [והברזה. ] 

 

כמי שלא נעטף יום יומו בטליתו ,[יש לי אחת עוד מהבר מצווה] מראה הארוזים בטליתם, הצמיחה בי תמונה מקאברית

– קבורה המונית בתכריכים.

גירשתי את הבלהה הזו בטאטוא ראש מטלטל וכעוס [אפילו קללתי] וברקיעת רגל עצבנית. לא יודע למה נלחצתי דווקא היום ודווקא כאן .

הרי הם, סתם. מתפללים. כרגיל. אז מאיפה המסויט הזה? הסרט המחליא הזה? אולי ראיתי איזו כתבה בערוץ ההיסטוריה? או..?

עכשיו ,האני המהורהר והמעורר שלי ,משער שהייתה זו מעין ראיית הנולד, תחושה מוקדמת, או אולי רק זיכרון שנבנה לעבר .

אינטואיציה חריפה שעובדת ברברס על דרך המהמורות של הספור שלי.

זו הסיבה שבאי בית הכנסת נראו לי ,במבט שאחרי, כאותם הלוחמים ,שמברכים את הקיסר, אלוהיהם ,ויוצאים למות.

 וזה עוד בליווי ובגיבוי המשמעות המזוויעה של תפילת ונתנה תוקף. [עוד לפני שלאונרד כהן קונן אותה ביכולותיו החד פעמיות. ]

אנחנו שכונה צעירה, כך שרבים מהמסתופפים בזירת בית הכנסת ,מצאו את עצמם מהר מאוד בזירה קטלנית, לא מילולית. אחרת.  

 

עכשיו, כשאני מנסה לשחזר ולספר, אני בעצם מנסה למלל ולתמלל מעשים ואירועים שעדיין ,וכל הזמן, מתקוטטים ומערבבים לי ימים

ולילות, שתיקות וקולות, חיים ומיתות. אני משתמש במילים, שלמות, חתוכות, מחוברות, יתומות, משתלבות, מתפרקות. 

גם אם זה נשמע כסיפור מתגלגל ומתבלבל אחד, אני עד לכישלון של המהלך החוזר ונשנה הזה ,בתוכי ומתוכי.

אני רואה אותי רק דורך ומהלך על הצל של עצמי. עצמי אחר. עצמי שונה מזה שעמד, זמזם ופטפט בבית הכנסת.

 

כך או כך, כך וגם כך, היושבים והעומדים ,ואפילו העבריינים, בישיבה של מטה ובעזרת הנשים של מעלה, כולנו נעטפנו באזעקה.

צווחת וקורעת הרבה יותר מכל שופר. אולי קורעת שערי שמים ,אך בוודאי מסרסת את כל השקט והשלווה של מאפייני החג .

מתפרצת. פתאומית. מפתיעה. מבהילה. מבחילה. מבלבלת.

לא חיכיתי לשום סיסמא. ידעתי מה אני צריך לעשות. ועשיתי. 

פרידה חפוזה. נשיקה אופטימית. חיבוק מרגיע וריצה במורד המדרגות. [אין לי סבלנות למעלית .] הספקתי עוד לכתוב פתק קצר ועניני 

[ בעצם ,היא כתבה .אני הכתבתי תוך כדי התארגנות חפוזה].

תליתי אותו על לוח המודעות ביציאה.

 "נא לפנות מיד את המקלט ולהשאיר את כול האופניים בחוץ". [ אני בוועד הבית. כבר אמרתי.]

 

 

       

       

        

                                  זאב ליכטנזון


 זאב ליכטנזון פרסם שלושה ספרי ילדים: "אוהבת לא אוהבת", "תראו איזה יופי" (בהוצאת כתר), "להתחתן עם אמא" (בהוצאת ליתי). יליד 1948, עורך דין, אסטרטג לשיווק ולתקשורת, בעלים ומנהל של משרדים גדולים לאסטרטגיה, פרסום, מיתוג. היום סופר. קובץ סיפורים קצרים, האחרון יצא לאור ב2022  "כי החיים שוב נוגעים בו",  בהוצאת מיטב-ארגמן.

 

 

 


 

 

"כי החיים שוב נוגעים בו" | זאב ליכטנזון מיטב הוצאה לאור, 2020,

214 ע"מ

 

 

 

37 צפיות0 תגובות
bottom of page