חום אוגוסט

סיפורי רוחות רפאים וערפדים מיוחסים לעונת הסתיו ולא לקיץ. והנה סיפור רוחות רפאים המתרחש בשיא הקיץ הלונדוני בתחילת המאה העשרים, [1910] וסיפור ערפדים המתרחש בקיץ 1969 בטנסי ארה"ב.

וו. פ. הארווי היה סופר אנגלי שכתב סיפורים קצרים, בעיקר סיפורי אימה וסיפורי רוחות . סיפוריו הקצרים הידועים הם חום אוגוסט והחיה בעלת חמש האצבעות. הסיפור הקצר שתורגם ומובא כאן הוא אחד מהם.   

                                                           קברו של וו.פ.הארוי,

 https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/ac/William_Fryer_Harvey_Grave_Letchworth.jpg/800px-William_Fryer_Harvey_Grave_Letchworth.jpg  ב- " צילום ברשות הציבור

חום אוגוסט

וו. פ. הארווי

W.F.Harvey

(1910)

                               תרגם : אבי גולדברג

"פנניסטון רוד, קלאפהם

20 באוגוסט, 190..."

היום חוויתי את מה שאני מאמין היה המדהים ביותר בחיי, ובעוד ההתרחשויות  עדיין רעננות  בזיכרוני, אני מבקש לתעד אותן בצורה הברורה ביותר האפשרית.

נתחיל בשמי, שמי הוא ג'יימס קלרנס וית'נקרופט.

אני בן ארבעים, בריא לגמרי, ומעולם לא חליתי ולו ליום אחד.

אני אמן, לא מצליח במיוחד , אבל מרוויח מספיק ממכירת ציורי  שחור-לבן כדי לספק את צרכי.

קרובת משפחי היחידה, אחותי, נפטרה לפני חמש שנים, כך שאני לבדי. אכלתי ארוחת בוקר הבוקר בשעה תשע, ולאחר שעיינתי בעיתון הבוקר הדלקתי את המקטרת והנחתי למחשבותיי לנדוד בתקווה שאמצא נושא לצייר.

בחדר היה חם ומחניק, למרות שהדלת והחלונות היו פתוחים, ועלה בדעתי שהמקום הקריר והנעים ביותר בסביבה יהיה במים העמוקים של הבריכה הציבורית, אלא שלפתע עלה בדעתי רעיון לציור.

התחלתי לצייר. הייתי כל כך מרוכז בעבודתי, שלא נגעתי בארוחת הצהריים שלי, והפסקתי לעבוד רק כאשר השעון של סנט ג'וד צלצל ארבע.

התוצאה הסופית, עבור סקיצה ששורבטה בחיפזון, הייתה, כך הייתי משוכנע , העבודה הטובה ביותר שיצרתי אי פעם. היא הציגה נאשם על דוכן הנאשמים מיד לאחר שהשופט הקריא את גזר דינו. האיש היה שמן — שמן מאוד. סנטרו היה מוקף פימות רוטטות סביב סנטרו שגלשו והקיפו את צווארו העבה והקצר. הוא היה מגולח (אולי עלי לדייק ולומר שכמה ימים לפני כן הוא היה מגולח למשעי) וכמעט קירח. הוא עמד על דוכן הנאשמים, אצבעותיו הקצרות והמגושמות אוחזות במעקה, מבטו היה מקובע במתרחש לפניו . התחושה שהבעתו שידרה לא הייתה של אימה, אלא של התמוטטות מוחלטת.

נראה שלא היה דבר שיתמוך בהר הבשר האנושי.

קיפלתי את הרישום, ובלי דעת הכנסתי אותו לכיס. ואז, בתחושת הסיפוק הנדירה שמקנה הידיעה שעשית דבר מושלם , עזבתי את הבית.

אני מניח שיצאתי לדרך במטרה לבקר בטרנטון , כל שאני זוכר הוא שהלכתי לאורך רחוב ליטון ופניתי ימינה לאורך גילכריסט רוד, במורד הגבעה, בה הקימו פועלים את קווי הרכבת החשמלית החדשים.

מאותה נקודה ואילך רק היה לי רק זיכרון מעורפל על הדרך בה שוטטתי. הדבר היחיד שהייתי מודע אליו לחלוטין היה החום הנורא שעלה ממדרכת האספלט המאובקת כגל כמעט מוחשי. השתוקקתי לקול הרעם שהבטיחו ענני הנחושת גדולים, נמוכים במערב.

לבטח הלכתי חמישה או שישה מיילים, כשילד קטן הקיץ אותי מההזיה בה הייתי נתון, שאל אותי  לשעה.

השעה הייתה עשרים דקות לשבע.

כשהוא עזב אותי, חזרתי למציאות. מצאתי את עצמי עומד לפני שער שהוביל לחצר מוקפת רצועת אדמה צחיחה, שבה נשתלו פרחי מנתור סגולים וגרניום ארגמני. מעל הכניסה לחצר היתה לוחית עם הכיתוב:

סתת אבן סי.ה.ס אטקינסון - עבודות בשיש אנגלי ואיטלקי

מהחצר עצמה נשמעו שריקות עליזות, קולות פטישים וצליל קר של פלדה נוקשת באבן.

דחף פתאומי גרם לי להיכנס פנימה.

ישב שם גבר גבו מופנה אליי, מרוכז בסיתות לוח שיש בעל ורידים מוזרים. הוא הסתובב כששמע את צעדיי ואני נעצרתי בבת אחת.

 היה זה האיש שציירתי, שדיוקנו היה מונח בכיסי.

הוא ישב שם, ענק כפיל, זיעה נוטפת ממצחו אותה ניגב במטפחת משי אדומה. אף שהפנים היו אותם פנים, ההבעה הייתה שונה לחלוטין.

הוא בירך אותי בחיוך, כאילו היינו ידידים ותיקים, ולחץ את ידי.

התנצלתי על ההפרעה.

"בחוץ חם ומסנוור", אמרתי. "וכאן הכל נראה כנווה מדבר ".

"אני לא יודע לגבי נווה המדבר", השיב , "אבל בהחלט חם כאן, חם כמו בגיהינום. שב, אדוני!"

הוא הצביע על קצה המצבה שאותה סיתת , ואני התיישבתי.

"זו אבן יפהפייה", אמרתי. הוא הניד את ראשו. "במובן מסוים כן," ענה, "המשטח על פניו מושלם, אלא  שיש פגם גדול מאחור, אם כי אני לא מצפה שתבחין בו. לעולם לא אוכל לעשות עבודה טובה עם שיש כזה. בקיץ זה לא נורא, החום הלוהט לא מפריע. אבל חכה עד שיגיע החורף. אין כמו כפור כדי לחשוף את נקודות התורפה בשיש".

"אז לאיזה צורך אתה מסתת אותה?" שאלתי.

האיש פרץ בצחוק.

"אתה לא תאמין לי אם אגיד לך שזה מיועד לתערוכה, אבל זו האמת. לאמנים יש תערוכות, כמו  לחנוונים ולקצבים. תערוכה בה מוצגים כל הפרטים הקטנים והחידושים  בתחום מצבות, אתה מבין "

הוא המשיך לדבר על שיש, על סוגים עמידים ביותר בפגעי מזג האוויר  ועל אילו הקלים יותר לעיבוד. אחר כך פטפט על הגינה שלו ועל זן חדש של ציפורן שקנה. כל דקה היה מניח את כלי העבודה שלו, מקנח את ראשו המבריק ומגדף את החום.

לא דיברתי הרבה, כי הרגשתי לא בנוח. היה משהו לא טבעי, מוזר, במפגש עם האיש הזה.

בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שראיתי אותו בעבר, שפניו, הזרים לי, הסתתרו בפינה נידחת של זיכרוני, אבל ידעתי שאני משלה את עצמי.

 מר אטקינסון סיים את עבודתו, ירק על הקרקע וקם באנחת רווחה.

"הנה! מה דעתך על כך?"  אמר, בנימה של גאווה גלויה. הכתובת שקראתי לראשונה הייתה זו :

מוקדש לזכרו של

ג'יימס קלרנס וית'נקרופט.

נולד ב-18 בינואר 1860.

 נפטר לפתע

ב-20 באוגוסט 190 --

"בדמי חיינו קוטף אותנו המוות."

לזמן מה ישבתי בדממה. ואז צמרמורת קרה חלפה בעמוד השדרה. שאלתי אותו מאין נטל את  השם שעל המצבה.

"אה, לא ראיתי אותו בשום מקום," ענה מר אטקינסון.

 "רציתי סתם שם, ​​ורשמתי את הראשון שעלה בדעתי, למה?"

"זה צירוף מקרים מוזר, אבל במקרה זהו שמי " הוא שרק שריקה ארוכה ונמוכה.

"והתאריכים מאיפה?" שאלתי

"אני יכול להשיב רק לגבי אחד מהם, והוא מדויק,

זה חתיכת קטע מוזר!"  אמר.

אבל הוא ידע פחות ממני. סיפרתי לו על הסקיצה שאיירתי בבוקר. הוצאתי את הסקיצה מכיסי והראיתי לו אותה. כשהוא הביט בה, השתנתה הבעתו  עד שהפכה יותר ויותר דומה לזו של האיש שציירתי.

"ורק שלשום," הוא אמר, "אמרתי למריה שאין דבר כזה רוחות רפאים!"

אף אחד מאתנו לא ראה רוח רפאים, אבל ידעתי למה הוא מתכוון.

"בטח שמעת את שמי" אמרתי.

"ובטח ראית אותי איפשהו ושכחת! היית בקלקטון-און-סי ביולי האחרון?" השיב לי.

מעולם לא הייתי בקלקטון. שתקנו זמן מה. הסתכלנו על אותו הדבר, על שני התאריכים חקוקים על מצבת הקבר, והראשון בהם היה  נכון.

"בוא תיכנס ותאכל ארוחת ערב," אמר מר אטקינסון.

אשתו הייתה אישה קטנה ועליזה, לחייה סמוקות ומחוספסות כשל בת כפר. בעלה הציג אותי כחבר, אמן. התוצאה הייתה מצערת, כי לאחר שהסרדינים והגרגיר הנבוט הוסרו מהשולחן, היא הוציאה את התנ"ך המאויר של דּוֹרֵה אני נאלצתי לשבת ולהביע את התפעלותי במשך כמעט חצי שעה.

יצאתי החוצה ומצאתי את אטקינסון יושב על המצבה ומעשן.

חידשנו את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו.

"סלח לי על השאלה," אמרתי, "אבל האם אתה יודע על משהו שעשית שעלול להוביל אותך לבית המשפט?"

הוא הניד את ראשו. "אני לא פושט רגל, העסק משגשג. לפני שלוש שנים תרמתי תרנגולי הודו בחג המולד, אבל זה כל מה שאני יכול לחשוב על העניין"

"שהיו קטנים," הוסיף כלאחר יד.

הוא קם, חזר עם משפך  מהמרפסת והחל להשקות את הפרחים. "פעמיים ביום, באופן קבוע, במזג אוויר חם," אמר, "ואז החום לפעמים גובר על העדינים שבהם. והשרכים, אלוהים אדירים! הם לעולם לא יוכלו לעמוד בזה. איפה אתה גר?"

השבתי "ייקח לי שעה של הליכה מהירה כדי לחזור הביתה".

"כדאי שנסתכל על העניין בצורה ישירה. אם תחזור הביתה הלילה, אתה מסתכן בתאונות. עגלה עלולה לדרוס אותך, ותמיד יש קליפות בננה ותפוזים, שלא לדבר על פיגומים שקורסים."

הוא דיבר על הבלתי סביר ברצינות  שהייתה מצחיקה שש שעות קודם לכן. אבל עכשיו כבר לא צחקתי.

"הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות,"  המשיך, "הוא שתישאר כאן עד חצות. נעלה למעלה לעשן, אולי יהיה קריר יותר בפנים."

להפתעתי הסכמתי.

*

אנחנו יושבים עכשיו בעליית הגג, חדר צר וארוך ונמוך. אטקינסון שלח את אשתו לישון. הוא עצמו עסוק בהשחזת כמה כלים על אבן משחזת קטנה, מעשן תוך כדי כך את אחד מהסיגרים שלי.

השמיים היו  טעונים בענני רעמים. אני כותב את הדברים האלה על שולחן רעוע מול החלון הפתוח של עליית הגג.

הרגל הסדוקה של השולחן, אטקינסון, שנראה מיומן למלאכות מתכוון לתקן אותה ברגע שיסיים להשחיז  את האזמל שלו.

עכשיו אחרי אחת-עשרה. אני אעזוב בעוד פחות משעה.

החום עדיין מעיק.

זה מספיק כדי להטריף את דעתו של אדם.

                צ'אטנוגה צ'ו צ'ו

אבי גולדברג

גלן מילר היה מנצח של תזמורת 'ביג בנד'  ידועה בארצות הברית. בעת מלחמת העולם השניה הוא ולהקתו גויסו לעלות את המורל  את חיילי צבא ארה"ב בשידורי רדיו ובהופעות פומביות. לקראת תום המלחמה כשבנות הברית צלחו את תעלת למנש ופלשו והעמיקו לתוך צרפת ומזרחה לרחבי הרייך הגרמני, חצה גלן מילר את התעלה מאנגליה לצרפת ביום קר והמטוס בו טס נעלם. עד היום לא התגלו שרידי המטוס וגופתו. אחד הלהיטים הגדולים של תזמורתו של גלן מילר היה צ'טאנוגה צ'ו צ'ו  המספר על קו רכבת 'מיתולוגית'  שנעה ממזרח ארה"ב לעיר צ'טאנוגה בטנסי. הסיפור הקצר מספר על אגדת ג'ז שנעלם, תאוריות קונספירציות שכה אהובות על הקהל הרחב, וערפד.

"עשרות שנים חלפו מאז "  כך אמר , אבל עדיין כשהחל לספר את שהתרחש רטט קולו, הוא כחכח, השפיל עיניו והזמין בתנועת יד עוד כוסית קוניאק.

הרחוב התרוקן ורק מספר מועט של מכוניות חלפו. החשש לאזעקת  פתע מפני טילים ששוגרו מלבנון או מעזה, השאירה את תושבי העיר קרוב ככול הניתן למקלטים. בית הקפה בו ישבנו נותר פתוח, מפלט לאלה ששנתם נודדת גם ללא מצב חירום. "זה היה בימים בהם למלחמות קראו מלחמות בטרם הפכו  לסבבים, ולפני שהצבא תימרן שיטח, מוטט, והתושבים הורגלו לכך שהכול יסתיים בתוך מספר ימים או שבועות".

הוא התאלמן לפני שנה, ילדיו הגרו כבר לפני שנים רבות לאמריקה, כך סיפר.

"אני רופא בפנסיה, שנים של משמרות בבית חולים הוציאו ממני את השינה, ומאז שהבית התרוקן אני מעביר מדי פעם את הערב  כאן".

הוא  אמר זאת כבדרך אגב, אולי כדי להסביר את נטייתו לשוחח עם זר שנקרה למקום.

בעל בית הקפה היה עסוק בניגוב השולחנות וריקון המאפרות. בית קפה ותיק ברחוב לינקולן שבשעות היום הומה אדם, מתרוקן לאחר שעות העסקים.  ג'ז של פעם בקע מהרדיו הישן שניצב על מדף. קריין צעיר נקב בשם האומנים שניגנו, בקול בריטון שקט שהתאים לציפורי לילה .

ואז, קולו של הקריין כמעט לחש: "לזכרו של גלן מילר הגדול מכולם ליום השנה למותו, באותו יום חורפי ב1944 בו נעלם המנצח האגדי בערפל סמיך שאפף את המטוס הצבאי הקטן כשחצה את תעלת לה מאנש בדרכו לפריז. הוא היה אמור לנצח  על התזמורת הגדולה שלו בפני חיילים האמריקאים שצלחו את התעלה ונלחמו כאריות לשחרור צרפת והמשיכו בשחרור אירופה מהנאצים".

 ואז פצחה התזמורת הגדולה עליה ניצח גלן מילר ב"צ'אטנוגה צ'ו צ'ו " מלהיטיו הגדולים, מנגינה שהטריפה לפני עשרות שנים את אמריקה את החיילים ואת האזרחים כאחד.

לשמע המנגינה הסוערת שפרצה ממקלט הרדיו חוורו פניו של הרופא הישיש כאילו ראה לפתע רוח רפאים. הוא כחכח,קולו הרעיד כשהזמין  כוסית קוניאק. לאחר שלגם את המשקה בגמיעה אחת שב הצבע לפניו. "תקשיב" הוא אמר לי, "מעולם לא חשבתי שאספר את שתשמע, קברתי את האירועים עמוק , ולא שבתי אליהם עד הערב.

 זה התחיל בשחרור החפוז משירות הצבאי, חפוז משום שמיד לאחר שהשארתי את סיני מאחרי גבי  החלטתי ללא מחשבה יתרה  כי אלמד רפואה באירופה, בבולוניה באיטליה או בלוון בבלגיה או בכל עיר אחרת בה התקבצו צעירים ישראלים. אבל קודם לכן לפריז . כחובב ג'אז הבטחתי לעצמי שאם אצא מסיני בריא ושלם אגיע  לרי דה לומבארד  ולסנט ז'רמיין דה פרה, לשמוע ג'ז במועדונים המיתולוגיים, במרתפים ספוגי העשן בהם ניגנו בלילות  גדולי האומנים.  כבר בשדה התעופה אורלי חשתי באווירה המחשמלת שלאחר מהפכת הסטודנטים בקיץ 68'. מצאתי אכסניה זולה ובערב כבר ישבתי בדוק דה לומבארד והקשבתי לאומן האורח באותו ערב, סטפן גראפלי שכינור הפלא שלו הלהיט את הקהל.

עשן צרב את העיניים, הנערה בג'ינס לצדי התחככה בי בלי משים, אך היה די בכך בכדי להתרועע, ניסינו לשוחח ויצאנו לשאוף אוויר ולעשן על גדת הסיין. לקראת שחר הגענו למה שהיה בלשונו של אמיל זולה "הקרביים של פריז", שוק ההאל . כששמעה סילבי אן שאני חייל משוחרר מישראל, בדרכי ללמוד רפואה, פרשה את חסותה עלי כבר באותו יום . סילבי אן הייתה יהודייה פריזאית צעירה, סטודנטית בסורבון. ארזתי את הקיטבג ועברתי לגור במחיצתה במה שהיה פעם חדר משרתות בעליית גג ממנה נשקף הטור אייפל.

סילבי אן כמוני הייתה משוגעת על ג'ז וכך בילינו חודש קיצי עד שנפרדנו. בהמלצתה  המשכתי לארה"ב לנשוויל בירת מוזיקת הקאנטרי, היא ציידה אותי גם במכתב המלצה לדודה, פרופסור לרפואה  הידוע, פרופסור אנדרה צימרמן, שלימד באוניברסיטה באטלנטה. "הוא יפתח בפניך דלתות, ותוכל להתקדם מהר."

 לא היה דבר טוב מכך. חשתי שהעולם מנגן לי מנגינת ג'ז  נפלאה .

בלילה טרם נפרדנו שוחחנו לפני השינה על ענקי הג'ז שניגנו בפריז, בטרם נולדנו על לואי ארמסטרונג ועל ג'אנגו ריינהארט.

"חבל שגלן מילר נהרג בדרכו לפריז  ועקבותיו לא נודעו עד היום כפי שאירע לאנטואן סנט אכסופרי " אמרתי.

סילבי אן הקדירה פניה, "שכחתי שאתה לא מקומי, ולא יודע מה באמת אירע לו".

כאן סיפרה לי את הסיפור המדהים על גורלו של גלן מילר, סיפור שרווח  במרתפי הג'ז של העיר מאז נעלם. "איכרים במזרח צרפת על גבול בלגיה   סיפרו על נחיתת מטוס קטן בבוקר ערפילי בשדה ליד כפרם, כנראה איבד את מסלולו בערפל הכבד, על חוליית חיילים גרמניים שהגיעו ושלפו ממנו את המנצח שהיה לבוש בלבוש אזרחי, פוצצו את המטוס, ירו בצוות הקטן שהטיס אותו, והעבירו את המנצח הידוע מזרחה מעבר לריין. זה היה בימים הסוערים כשהגרמנים עשו מאמץ אחרון לפרוץ את קווי בעלות הברית ולשוב לבלגיה. "הקרב על הבליטה" היה מן הסתם האיוו-ג'ימה של האמריקאים באירופה.

עדויות שהגיעו לאחר המלחמה סיפרו על כך שגלן מילר הועבר מרשות הגסטפו בברלין  עם נפילתה של העיר למוסקבה. היה כלוא בכלא הנורא לוביאנקה ליד התא בו הוחזק ראול ולנברג הדיפלומט השוודי שנחטף מבודפשט עם כיבושה על ידי הצבא האדום.

העדות האחרונה אודות המנצח האהוב הייתה באחד מהמכתבים ששלח  לי אוסוולד  שחי בחסות הנ.ק.וו.ד ברוסיה לפני שחזר לארה"ב ורצח את נשיאה. הוא ידע לספר כי מילר גר במוסקבה ומסייע בתרגום שיחות מוקלטות בחשאי מהשגרירות האמריקאית, אך לדעתו הוא היה חפרפרת אמריקאית המשבש את המידע המועבר. בקיצור עוד קרבן במלחמה הקרה. לא האמנתי לשמועות הללו. חיבקתי את סילבי אן ויצאתי בדרכי לשדה התעופה.

את דרכי מניו יורק דרומה עשיתי בטרמפים בדרך כלל במכוניות של סוכנים נוסעים משועממים שרצו להעביר את נסיעותיהם הארוכות בפטפוט, או במחיצת נהגי משאיות שנאבקו בשינה.  

את הקטע האחרון עשיתי רגלית מצומת דרכים כפרית ליד ספרטה טנסי, שם הוריד אותי נהג משאית כשהתעוררתי מנמנום של לפנות בוקר. צעדתי כמחצית השעה הקיטבג על כתפי אל רחובה הראשי של העיירה המנומנמת. השחר עלה על ספרטה ואורו של שלט הניאון המהבהב של הדיינר כבה.

כאן הפסיק הרופא את מרוץ סיפורו ושאל " לא התעייפת?" התבוננתי בשעון. כבר כדאי היה להמתין לחביתה בלחמנייה שהכינה הצעירה שהגיע למשמרת הבוקר.

הרופא הזקן חזר לעברו שטרם סופר:

נכנסתי למקום היגע הספוג בצחנת טבק לעיסה ושמן טיגון . על כותל שמעל הבר נפרש דגל הקונפדרציה מחוזק בנעצים. שלושה זקנים בסרבלי ג'ינס מטולאים דהויים שנראו כוותיקי מלחמת האזרחים הסתודדו. התיישבתי לארוחת בוקר דרומית של ביצים וקדלי חזיר, שבבי תפודים שחומים, ושעועית שחורה אפויה. קנקן הקפה שעמד על משטח חשמלי כל הלילה היה מר כלענה. שיחת הקשישים  המהוסה הסתיימה בתקיעת כף יד. סוכם  על תשלום שישים וארבעה דולרים תמורת חביונית עץ אלון מלאה בוויסקי מייצור עצמי  לתושבי ספרטה הצמאים .

האישה שנכנסה לדיינר בעקבותיי הייתה גבוהה בנעלי עקב, כבת ארבעים המכונית שהחנתה מחוץ לדיינר הייתה בצבע אדום וגג אברזין  נפתח. מראה חריג לכול הדעות. היא התיישבה על השרפרף הגבוה לידי והציגה את עצמה : "בוקר טוב, מרתה"

השבתי לה בהיסוס והיא למדה מהר שאני זר שנקרה למקום.

מרתה הייתה מרצה בקולג', אתנוגרפית שעסקה בחקר המסורות באזורים הכפריים בטנסי.

"בדרך לצ'אטנוגה" אמרה לי, תוכל להצטרף. מהחור הזה  לא תמצא מי שיוציא אותך."

שמחתי על ההזדמנות לבקר בעיר הנידחת שזכתה להנצחה בלהיט של גלן מילר אודות לרכבת שהגיעה אליה מהמזרח. יצאנו לדרך. היא  פגשה אנשים עימם קבעה מראש וצילמה בבתיהם מסמכים וחפצים ביתיים שאבד עליהם הכלח. הגענו שזופים ויגעים לעת ערב אל אכסניה נושנה. בניין נאו קלאסי לבן בסגנון מדינות הדרום שנשא את השם "ג'פרסון דייויס לודג' '' .

 "נוכל לחלוק בחדר אותו אני שוכרת כשאני מגיעה לעיר ואח"כ אראה לך את מסילת הברזל ההיסטורית ואת הקטר המשוחזר של צ'אטנוגה צ'ו צ'ו. התלבטתי. אישה נאה פתיינית חושקת בצעיר מזדמן שנשא חן בעיניה. היססתי. התבוננתי בצדודיתה וראיתי פלומת שפם כהה שמשום מה הרתיעה אותי.

"בבוקר תמשיך לנשוויל, אם עדיין תרצה בכך"

סטיו העמודים הלבנים הקורינתיים של האכסניה וגרם מדרגות הרחב לקומה בה נמצא החדר נראו כלקוחים מהסרט חלף עם הרוח.

 מאוורר תקרה פיזר את האוויר החם בלובי. ליד החלון הרחב הפונה אל הרחוב התנדנד שחור קשיש ששערו המתולתל צחור כשלג באיטיות אך בהתמדה. הוא הסיר מגבעת נצרים מראשו הסב, כשחלפנו על פניו והביט בנו מבעד לעשן המקטרת סמיך שפלט כארובת אניית קיטור על המיסיסיפי. זה הדוד תום מכריכת ספר הנעורים שלי, חשבתי. אבל הוא עקב במבטיו אחרינו וקרץ לי, כמו רוצה להזהיר אותי מדבר מה.

נשאתי את המזוודה הקטנה שלה מעלה. הנחתי אותה  ואת הקיטבג שלי.

"אני חוזר מיד, אביא קרח לחדר". 

ירדתי. הזקן המשיך להתנדנד ולפלוט תימרות עשן. נעץ בי מבט ובשפה שקשה היה לי לפענח, פלט  מפיו נטול השיניים beware kid sometimes a train runs over you   , זה נשמע כמו נבואה או איום .

היא התקלחה ויצאה רעננה, "תתקלח" אמרה, "ונצא לאכול".

"סטייקים מדממים שתאכל כאן לא תאכל בכל היבשת המחורבנת הזו". עיניה ברקו באופן משונה כשביטאה סטייקים מדממים .

בשעה אחת עשרה יצאנו מהמסעדה. הציעה סיור. השעה הייתה ללא ספק מוזרה אך היא הבטיחה צפייה באירוע מיוחד ליד מסילת הברזל המובילה אל תחנת הרכבת ההיסטורית שלפני מלחמת האזרחים.

"מדי שנה ב 18  לספטמבר בחצות  עובר כאן הקטר העתיק, נהוג על ידי מקומיים צאצאי הלוחמים . לזכר קרב צ'קאמוגה הנוראי בו נהדפו זמנית חייליו של לינקולן".

 הדרך אל מחלף מסילות הברזל והמנהרה הייתה קצרה.  המתנו בחשיכה ליד פתח היציאה  ממנהרת רכבות חשוכה. פנס קטר  קיטור שהתקרב  הגיהה את אורו הדלוח על המסילה . שמעתי ממרחק  את התנשפות הקטר ולאחר מכן שוב את ריצודי אור הפנס המתקרבים על הפסים החשוכים. הקטר פילס באיטיות את דרכו בתוך המנהרה וצפר צפירת אזהרה . הייתי דרוך. דבריו של האורקל השחור מהלובי הדהדו בליבי.

"בוא נתקרב נעמוד סמוך למסילה כך ניטיב לראות "

 מרתה אחזה בזרועי. פניה היו סמוכים מאוד לשלי וחשתי בנשימתה המהירה והלוהטת  על לחיי כשהקטר כבר עמד להגיח מהמנהרה. שאון גלגלים המתחככים בפסים החלודים הדהד במנהרה החשוכה ואור פנס התקרב מנבכי המנהרה ואז לפתע ננעצו שיניה בתאווה פראית  בצווארי. הייתי דרוך ומתוך אינסטינקט הטחתי את מרפקי במלוא העוצמה במפתח ליבה.  נשימתה נעתקה ושיניה הרפו מיד את אחיזתם. הרכבת עמדה לחלוף על פנינו במרחק סנטימטרים כשהטחתי את עצמי לאחור, גבי צנח על חצץ חד. מרתה נדחפה אל המסילה, זעקתה נבלעה בחשיכה ובשאון הגלגלים והדם שניתז מגופה לכול עבר, נספג באפלת הליל.

כשהתרוממתי הייתה הרכבת מתרחקת והולכת, מתנשפת ופולטת אל החשיכה גצים וענני עשן אפור. מה שנותר ממרתה התפזר על הפסים.

גופי רעד. קשרתי בנדנה על צווארי המדמם  ושבתי למלון. החניתי את המכונית האדומה במרחק מה משם ונכנסתי ללובי. האורקל השחור המשיך להתנדנד על הכיסא הישן ולפלוט עשן כארובת רכבת קיטור.   " Thanks old man " אמרתי ויצאתי שוב . עשר דקות לאחר מכן אסף אותי נהג משאית ווייט טראק שהוביל גזעים למנסרה  בנשוויל.

למחרת התפרסמה בעמודו הראשי של הנשוויל הראלד הידיעה על תאונה מחרידה נוספת על  פסי הרכבת הישנה בצ'אטנוגה כמידי שנה בעשר השנים האחרונות, בליל ה 18 בספטמבר.  הפעם בשונה משנים  הקודמות בהם נהרגו תיירים צעירים, נהרגה חוקרת ידועה "משלנו"   העוסקת בפולקלור של טנסי, ד"ר מרתה קמבל. מדינת טנסי מרכינה ראשה לזכרה".

הדוקטור הזקן קם חיטט במקטורנו והוציא גזיר עיתון צהוב מזוקן

"הנה תראה, אם אינך מאמין"