ואן גוך מי כרת את האוזן?

ואן גוך

צילום מתוך וויקי מדיה

     על וינסנט ואן גוך ופול גוגן והאוזן הכרותה מתוך הספר לפני ואחרי מאת פול גוגן  

נדמה שיותר משהאומנות מעניינת את הציבור הרחב, יותר מאשר הציור מרתק את ההמון או את המאזין העייף המנמנם לצלילי הסימפוניה, הוא נמשך בלהיטות  אחר "אגדת  היוצר", אחר הפיקנטרייה של חיי הסופר, של הצייר המתבודד, של המוזיקאי המכור לסם, אל השחקן בעל נטיות  האובדניות, ל"חיים בוהמיים" של מתירנות ופריקת כל מוסכמה. סגנון החיים המרתק שהיוצרים  מציירים סביב עצמם, או כך נדמה.

   שתי אגדות אומנות ופרשה מדממת אחת מסוף המאה התשע עשרה לא איבדו מלחן, החמניות הצהובות של וינסנט ואן גוך והנשים הפולינזיות של פול גוגן והאוזן הכרותה שבמחלוקת, עדיין מהוות עניין ומקור משיכה לקהל חובב האומנות ומטרה לעשירי העולם המחזיקים בהונם את  יצירותיהם, לא מעט בשם הפרסום "השם הרע" שיצא להם.

ככול שהאומן בועט במוסכמות החברה ,כן עולה ערכו בעיני החברה עליה הוא שופך קיתונות של עלבונות, לועג לעקרונות ולדפוסים השבלוניים בהם הם רואים אותו. הוא מעדיף את דמות הליצן, הנביא, הבוהמיין הנוטל לעצמו חירות לומר את שעל רוחו וליצור על פי דרכו . שנאתו של גוגן לצביעות ולמוסר בורגני היא נושא חוזר בכל התבטאויותיו.

הטקסט בספרו האחרון טרם פטירתו ,1903 Avant et après", כולל התקפות בוטות על הממסד הבורגני, על מבקרי התרבות ועל הטיפשות והיהירות של פקידי הממסד הצרפתי, הקולוניאלי והכנסייתי בפולינזיה, העמוסים בדעות קדומות ושאיפות זעיר בורגניות. לצד דוגמאות לסטריאוטיפים גזעיים אקזוטיים שלו עצמו.

 בחלקו הספר הוא עיבוד מאוחר של זיכרונות האומן ובחלקו רכילות והבעת דעות על חייהם של  מכריו האומנים דגה, פיסארו, סיניאק וסזאן, ויש בו  חשיפה, עדות, על התקרית המדממת בה נכרתה אוזנו של ואן גוך בתקופה הסוערת בו היו יחדיו בארל בדרום צרפת..

עדותו של גוגן אודות התקרית שבה נכרתה אוזנו של הצייר ההולנדי  בתקרית  אלימה שהתרחשה בין השניים , היא מקור מידע סובייקטיבי שיש לקבלו בזהירות. לעולם לא נרד לאמיתות פרטי התקרית.

ספרו זה הפחות מוכר של פול גוגן 'לפני ואחרי’, Avant et Apres  אינו נחשב בעיניו כיצירה ספרותית לא יותר משנחשבה האסלה של מרסל דושאן כפסל או מיצג מוזאלי, בעיני יוצרה.

           קטעים  מתוך הספר " Avant et après", [לפני ואחרי]

                               מאת פול גוגן, 1903

                              עברית אבי גולדברג

"זה אינו  ספר. ספר, גם אם הוא גרוע הוא עדיין  עניין רציני. גם אם משפט כתוב היטב מופיע בפרק הרביעי, הוא ישמע נורא אם יופיע בפרק השני, ולא לכולם הכישרון הזה . רומן. איפה מתחיל הספר? איפה הוא מסתיים ? קמיל מוקלייר[1] השנון נתן לו את צורתו הסופית: הצורה שטווה תעמוד בעינה עד שיימצא מוקלייר חדש בעתיד כדי להכריז על צורה חדשה.

ללכוד את הרגע, האם השתקפות המציאות אין די בה  כדי להימנע מהצורך בכתיבה? אלא מה, אנו משתנים. פעם שנאתי את כתיבתה של ז'ורז' סאנד, אבל עכשיו קריאה ברומן של ז'ורז' סאנד הפך לכמעט נסבל עבורי. או ספריו של אמיל זולא, הדיאלוגים בספריו שהוא שם בפי פשוטי העם, הכובסות, השוערות, הם מדברים צרפתית שלא מרגשת אותי. וגם לאחר שהדמויות הללו מפסיקות לדבר, זולא, מבלי משים, ממשיך בתיאוריו באותה נימה ובאותה צרפתית. לא הייתי רוצה להוסיף על כך ולטעון כי זו כתיבה גרועה, שהרי אני עצמי איני אחד מהם, איני סופר. הייתי רוצה לכתוב כמו שאני מצייר את הציורים שלי, כלומר, לפי גחמה שלי, בהשראת הירח, ולמצוא את הכותרת לספר כזה רק לאחר זמן רב.

 זיכרונות ! הם היסטוריה. הם תאריכים. הכל בהם מעניין. חוץ מהמחבר עצמו. אלא שהוא חייב לומר מי הוא ומה מוצאו. אני מודה: אחרי ז'אן-ז'אק רוסו,[2] זה כבר עניין רציני. אם אספר על מוצאי הרי מצד אימי אני נצר לבורג'יה מאראגון, המשנה למלך פרו, תאמרו  שזה לא נכון ושאני סתם מתהדר , אבל אם אספר שהמשפחה הזאת היא משפחה של מרוקני ביבים, תבוזו לי. אם אספר  שמצד אבי כול בני המשפחה נושאים את השם  גוגן, זה ישמע נאיבי לחלוטין: להזכיר נושא זה, הוא כמו לומר שאיני ממזר, ויעורר בקורא חיוך ספקני. הדבר הטוב ביותר הוא  לשתוק, אבל לשתוק כשאני רוצה להעלות זכרונות  הרי זה אילוץ.

לחלק מהאנשים יש מטרה בחיים, לאחרים אין. כבר זמן רב אנשים מדברים על הסגולה הטובה,  אני יודע מה היא, אך איני אוהב אותה. החיים הם בקושי  שבריר של שנייה וזה זמן קצר מדי כדי להכין את עצמי לנצח.

                                         ********

כבר זמן רב רציתי לכתוב על ואן גוך, ובוודאי אעשה זאת יום בהיר אחד כשתיפול עלי ההשראה לעשות זאת, לעת עתה אסתפק בתיאור מספר עובדות עליו, או ליתר דיוק, עלינו. כמה דברים שעשויים לשים קץ לטעות שהופצה בחוגים מסוימים. המקרה, אין ספק , גרם לכך שבמהלך חיי כמה אנשים שהכירו אותי ושוחחו איתי השתגעו. שני האחים ואן גוך היו ביניהם. חלקם הפיצו את השמועה וייחסו לי את האחריות לטירופם, בכוונות זדון, ואחרים בתמימות .

בדרך הטבע, לחלק מהאנשים יש השפעה רבה יותר או פחותה על חבריהם, אך משם ועד לגרימת טירוף, הדרך ארוכה. זמן רב לאחר האסון, כתב לי וינסנט מבית המחסה  בו טופל : " אתה ודאי שמח להיות בפריז. שם עדיין נמצאים מיטב המומחים, ובוודאי שעליך להתייעץ עם אחד מהם  כדי לרפא את טירופך. האם לא כולנו זקוקים לכך?"

העצה הייתה טובה, ולכן לא פעלתי לפיה, כנראה מתוך סתירה. קוראי המרקור [3] אולי ראו במכתב של וינסנט, שפורסם לפני מספר שנים, את ההתעקשות שלו להביא אותי לארל על מנת שנקים סדנת אומנים שתכנן, ושאותה הוא התכוון  למסור לניהולי. עבדתי באותה תקופה בפונט-אוון שבברטאן, וייתכן שהיה זה כשלימודיי שם כבר החלו וקשרו אותי למקום הזה, או שמא היה זה אינסטינקט מעורפל, על פיו חשתי במשהו חריג בבקשה שלו, התנגדתי זמן רב לבקשותיו עד ליום שבו, מוצף ברגשי  החברות הכנים של וינסנט כלפי, החלטתי לצאת לדרך. הגעתי לארל בשעת לילה מאוחרת וחיכיתי להפצעת השחר בבית קפה שהיה פתוח בלילה. הבעלים של המקום הביט בי וקרא בקול: "אתה החבר; אני מזהה אותך." דיוקן שלי ששלחתי לווינסנט הספיק כדי להסביר את קריאתו של האיש. וינסנט הראה לו את הדיוקן שלי והסביר שזהו חבר שאמור להגיע בקרוב. המתנתי בבית הקפה לעלות היום וכשלא היה מוקדם מדי ואף לא מאוחר מדי, הלכתי להעיר את וינסנט. היום כולו הוקדש להתמקמות, ולפטפוטים רבים, שוטטנו הרחבות העיר  כדי שאוכל להתפעל מיופייה של ארל ושל הרי ארלסיין שסביבה, שאגב, לא הצלחתי להתלהב מהם. למחרת כבר נכנסנו לעבודה. הוא המשיך בשלו,  ואני הייתי צריך להתחיל, אני חייב להודות  שבניגוד לציירים אחרים מעולם לא היו לי היכולת השכלית הכישורים המנטליים המאפשרים להם  לאחוז ללא היסוס בקצה המכחול שלהם. אלה היורדים מהרכבת, לוקחים בידם את הפאלטה שלהם, ובתוך זמן קצר, קולטים את האור ומציירים לכם אפקט שמש. כשהבד מתייבש  הוא נשלח ללוקסמבורג, כשהוא חתום על ידי קרולוס דוראן [4]. אני לא מעריץ את סגנון הציור שלו, אבל אני מעריץ את האיש... הוא כל כך בטוח בעבודתו, כל כך רגוע.

 אני כל כך חסר בטחון, כל כך מודאג, כך שבכל חבל ארץ אליו אני מגיע  אני זקוק לתקופת דגירה, ללומד בכל פעם מחדש את מהות הצמחים, העצים, את הטבע בכוליותו, בקיצור, את המגוון על  גחמנותו, אף פעם לא רוצה שינחשו אותי שיפרשו וייחשפו את עבודתי. על כן שהיתי שם כמה שבועות עד שקלטתי את נופה הנוקשה של ארל וסביבתה במלואה . ובכל זאת, עבדנו קשה, במיוחד וינסנט. בין שני אנשים, התבשל מאבק סמוי  הוא ואני, אחד היה הר געש והשני גם הוא רתח, אבל מבפנים. קודם כל, מצאתי אי-סדר בכל דבר שלו  שהדהים אותי. קופסת הצבעים בקושי הספיקה להכיל את כל השפופרות הצבע הלחוצות, שמעולם לא סגרו אותן, ולמרות כל האי-סדר הזה, על אף כל הבזבוז הזה, השלם זרח על הבד; גם במסר שלו. דודה[5], דה גונקור [6], "התנ"ך בער במוחו של ההולנדי הזה". בארל, הרציפים, הגשרים והסירות, כל הדרום הפך להולנד עבורו. הוא אפילו שכח לכתוב הולנדית וכפי שאפשר היה ללמוד מפרסום מכתביו לאחיו, הוא מעולם לא כתב דבר מלבד בצרפתית, וזאת באופן מעורר

 הערכה, עם החזרה האינסופיות על הבלבול בין

tant que quant

"כל מאמציי לפרום את המקור לדעותיו במוחו המבולבל, למצוא  סיבה הגיונית לדעותיו הביקורתיות, לא יכולתי להסביר לעצמי את כל הסתירות בין ציורו לדעותיו. כך, למשל, הייתה לו הערצה בלתי מוגבלת למייסונייה [7] ושנאה עמוקה לאינגר. מדגה היה מיואש וסזאן לא היה אלא ליצן עבורו. הוא בכה כשחשב על מונטיצ'לי.[8]

כעסו התגבר גם כשנאלץ להכיר באינטליגנציה הגבוהה שלי, למרות  שמצחי היה צר מדי, סימן לאוויל . בתוך כל זה, היה רוך גדול או ליתר דיוק אלטרואיזם של הבשורה הנוצרית. מהחודש הראשון ראיתי את הכספים המשותפים שלנו מקבלים את אותה צורה של אי-סדר. מה לעשות? המצב היה עדין, הקופה המשותפת התמלאה אך במעט בסיוע של אחיו שעבד בבית המסחר לאומנות  גופיל. ובתרומתי , בשילוב של סחר חליפין בציורים. אם לומר זאת, זה היה בלתי נמנע להיתקל ברגישות הרבה מאוד שלו. לכן רק בזהירות רבה ובדברי חלקות וחיבה שכמעט ולא התאימו לאופיי, ניסיתי להסדיר את העניין. יש להודות, הצלחתי בקלות רבה יותר מאשר  ציפיתי. בקופסה, גם לטיולי לילה וגם לצרכי היגיינה, וגם לטבק, ולהוצאות ספונטניות כולל שכר הדירה. מעל לכל זה הנחנו  פיסת נייר ועיפרון כדי לרשום בהגינות  מה כל שכל אחד מאתנו נטל מהקופסה הזו. בקופסה אחרת, השארית

בקופסה אחרת הנחנו את יתרת הסכום שחולק לארבעה חלקים להוצאות מזון כל שבוע. המסעדה הקטנה שלנו נסגרה ומאידך בסיוע כירת גז קטנה, בישלתי בזמן שווינסנט ערך את קניית המצרכים, לא הרחק מהבית. אך בפעם אחת, ווינסנט עמד על כך שהוא יכין מרק, [אבל אני לא יודע איך הוא עשה את התערובות שלו] זה נראה ,ללא ספק כמו הצבעים על ציוריו. בכל מקרה זה היה בלתי אכיל.

ווינסנט שלי צחק וקרא : "טארסקון! [9]  הכובע של אבא דודה[10]."

ושרבט  על הקיר, בפיסת גיר, : "אני רוח הקודש. אני שפוי לחלוטין ".

כמה זמן שהינו יחד? אני לא יכול להגיד, זה מכבר נשכח הזמן  לגמרי מזיכרוני . למרות המהירות שבה הגיע האסון; למרות קדחת העבודה שהשתלטה עלי, כל התקופה ההיא  נראית לי כמשהו שהתרחש לפני מאה שנה. מבלי שהציבור ישים לב  לכך, היינו שני גברים שעשו עבודה אדירה שהועילה לשנינו. אולי גם לאחרים, יש דברים שמשתלמים.

 כשהגעתי לארל, וינסנט ניסה להביע את עצמו ,לצייר על פי האסכולה הניאו-אימפרסיוניסטית, והוא דשדש בכך במידה ניכרת, מה שגרם לו לסבול; לא בגלל שהאסכולה הזו , כמו כל האסכולות , היתה גרועה, אלא בגלל שהיא  לא תאמה את טבעו, הוא היה חסר סבלנות , וכל כך עצמאי במעשיו.

עם כל הצהובים על הסיגליות, עם כל עבודות ההשלמות, התוספות  , העבודה הלא מסודרת מצדו, הוא הגיע רק להרמוניות לא מושלמות, מתוקות, אך  חסרות שלמות ומונוטוניות; "תרועת החצוצרה עדיין חסרה".

לקחתי על עצמי את המשימה להאיר את עיניו, וזה היה קל עבורי, כי מצאתי בו קרקע  עשירה ופורייה. כמו כל הטבע המקורי המסומן בחותם אישיותו, לוינסנט לא היה פחד מהתערבותי  ולא גילה  עקשנות. מאותו יום ואילך, ואן גוך שלי התקדם בצורה מדהימה; נדמה היה שהוא הצליח להציץ פנימה בכל מה שהיה בו, ומשם החלה  כל הסדרה הזאת של שמשות על שמשות, השמש מלאה בתפארתה.

"האם ראית את דיוקנו של המשורר? הפנים והשיער גם הם צהובים בכרום מספר 2. הבגד הצהוב בכרום מספר 3 . עניבת הכרום הצהוב  עם סיכת אמרלד ירוקה על רקע כרום צהוב. מספר 4 "[11]  

זה מה שאמר לי צייר איטלקי והוא הוסיף: "חרא חרא , הכול צהוב: אני לא יודע כבר מה זה ציור"

 . יהיה זה פטפוט סרק להיכנס לפרטים טכניים. אני מזכיר זאת רק כדי לידע אתכם שוואן גוך, מבלי לאבד סנטימטר אחד מהמקוריות שלו, קיבל ממני  מידע פורה. וכל יום בו היינו יחד הוא היה אסיר תודה לי. ולזה הוא מתכוון כשהוא כותב למר אורייה שהוא חב כה רבות לפול גוגן .

כאשר הגעתי לארל, וינסנט חיפש את עצמו, ואילו אני, מבוגר בהרבה ממנו , הייתי אדם בוגר. לוינסנט אני חייב משהו, וזה למרות כל המודעות לכך שאני הבאתי לו תועלת, אני חב לו על  גיבוש הרעיונות הציוריים הקודמים שלי ואז גם ברגעים קשים שהיו לי, להבין שיש לידי אדם אומלל יותר ממני . כשאני קורא את הקטע הזה: "הציור של גוגן מזכיר קצת את זה של ואן גוך," אני מחייך. בשלב האחרון של שהותי שם, וינסנט נעשה בפרץ פתאומי פטפטן ורועש מאוד, ואז שתקן. בכמה ערבים הפתעתי את וינסנט שקם וניגש לעבר מיטתי.

למה אני יכול לייחס את העירות שלי באותו רגע? עובדה היא שדי היה בכך שאמרתי לו ברצינות רבה: "מה קורה לך, וינסנט?"

 הוא חזר למיטה בלי לומר מילה, חזר לישון שינה עמוקה.

יום אחד היה לי רעיון לצייר את דיוקנו כשהוא נתון בציור הטבע הדומם שהוא כל כך אהב - החמניות. וכשסיימתי לצייר  את הדיוקן, הוא התבונן בו  ואמר : "זה אכן אני, אבל כבר משוגע."

באותו ערב הלכנו לבית הקפה. הוא הזמין אבסינת קל. לפתע ללא התראה  זרק את הכוס שלו על תכולתה על הראש שלי. התחמקתי מהפגיעה ותפסתי אותו בידו.  יצאתי מבית הקפה, חציתי את כיכר ויקטור-הוגו וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את  וינסנט היה על מיטתו ותוך כמה שניות הוא נרדם והתעורר רק  בבוקר

כשהתעורר, היה רגוע מאוד, ואמר לי: "גוגן יקירי, יש לי זיכרון מעורפל מכך שפגעתי בך אתמול בלילה.

 ת. – אני סולח לך ברצון ומכל הלב, אבל התקרית  של אמש עלולה להתרחש שוב, ואם אאלץ להכות אותך  ואז כבר לא אשלוט במעשי, אני עלול לחנוק אותך. הרשה לי, אם כן, לכתוב לאחיך ולהודיע לו על כך שאני עוזב."

איזה יום, אלוהים! כשהגיע הערב, תכננתי את ארוחת הערב שלי, והרגשתי צורך ללכת לבדי כדי לשאוף את האוויר את ניחוח שיחי הדפנה הפורחים. כבר חציתי כמעט את כל כיכר ויקטור-הוגו, כששמעתי מאחוריי פסיעות קטנות  ומוכרות, מהירות וקופצניות. הסתובבתי בדיוק כשוינסנט הסתער עלי עם תער גילוח פתוח בידו. מבטי ודאי היה מאוד קשה באותו רגע, כי הוא עצר והרכין את ראשו ורץ בחזרה אל הבית.

האם הייתי פחדן ברגע זה, והאם לא הייתי צריך לפרוק מעליו את נשקו ולנסות לפייסו? לעתים קרובות פקפקתי במצפוני אך לא ייסרתי את  עצמי בשום צורה. יזרוק עלי אבן מי שירצה.

מיד הלכתי למלון טוב בארל, שם, אחרי שבררתי  את השעה, הזמנתי חדר והלכתי לישון. הייתי נסער מאוד, ולא הצלחתי להירדם עד בערך לשעה 3 לפנות בוקר ולכן התעוררתי די מאוחר בסביבות 7:30 בבוקר. כשהגעתי לכיכר, ראיתי קהל גדול מתגודד שם. ליד הבית שלנו עמדו ז'נדרמים, וג'נטלמן קטן במגבעת  באולר שהיה מפקד תחנת המשטרה.

הנה מה שהתרחש. ואן גוך חזר הביתה ומיד חתך את אוזנו לחלוטין  עד לראשו. כנראה לקח לו זמן לעצור את עוצמת הדימום, כי למחרת מצאנו מגבות רטובות רבות שנפרסו על אריחי הרצפה של שני החדרים התחתונים. הדם הכתים  את שני החדרים ואת גרם המדרגות הקטן שהוביל לחדר השינה שלנו. כשהצליח לצאת מהבית , חובש  כומתה בסקית שהודקה על ראשו, הלך ישר לבית שבו בשל אי יכולתו למצוא מכר או מודע, נתן לשוער את אוזנו, נקייה היטב וסגורה במעטפה. "הנה", אמר, "מזכרת  ממני", ואז ברח וחזר לביתו, שם שכב ונרדם. עם זאת, הוא הקפיד לסגור את התריסים ולהשאיר  מנורה דולקת על שולחן ליד החלון. עשר דקות לאחר מכן, כבר כל הרחוב מתחת לחלונו, בו שוטטו זונות היה כמרקחה, וכולם דיברו על האירוע שהתרחש.

בבוקר כשהתייצבתי על מפתן ביתנו , לא היה לי מושג על שהתרחש בלילה. וכאשר האדון במגבעת  הבאולר אמר לי בקול חד משמעי:

"מה עשית, אדוני, לחברך?"

"אני לא יודע...

"אם,..  אתה יודע  היטב. מה התרחש .. הוא מת."

 לא הייתי מאחל לאף אחד רגע כזה, ולקח לי כמה דקות ארוכות להיות מסוגל לחשוב ולרסן  את פעימות ליבי. הכעס, הזעם, הכאב והבושה מכל אותם מבטים סביבי שננעצו בי וקרעו את גופי, חנקו אותי, ובגמגום אמרתי: "טוב, אדוני, בוא נעלה ונסביר את עצמנו שם למעלה."

במיטה שכב וינסנט עטוף כולו בסדינים, מכורבל כמו כלב: הוא נראה דומם. בעדינות, בעדינות רבה, הרגשתי את הגוף שלו החום בהחלט בישר את החיים שבו . זה השיב לי רת  כל החיות שבי התודעה והמרץ שבי.

פול גוגן: איורים מתוך הספר לפני ואחרי

בקול שקט כמעט בלחישה אמרתי לקצין המשטרה "בבקשה אדוני הער אותו בזהירות רבה, ואם ישאל לשלומי, אמור לו שנסעתי לפריז. אם הוא ייראה אותי כשיתעורר זה עלול להיות קטלני עבורו."

עלי להודות שמאותו רגע פעל קצין המשטרה כראוי, הוא הזעיק רופא וכרכרה .כשהתעורר ביקש וינסנט את המקטרת שלו והטבק ,ואפילו את הקופסא שהכילה את הכסף שלנו בקומה התחתונה. היה בזה כבר רמז להתאוששות, סימן לכך שהאיש עמיד לכול סבל. וינסנט נלקח לבית חולים וברגע שהגיע לשם שוב החל מוחו לקדוח, להיאבק.

כל השאר ידוע לכל מי שהתעניין באירוע, ויהיה זה חסר טעם לשוב ולדבר עליו, מלבד על  הסבל העצום של אדם שמטופל בבית משוגעים, ורק לעיתים במרווחים של חדשים ראה את עצמו כשהשפיות שבה אליו, והגיונו היה מספיק כדי להבין את המצב הקשה בו הוא נמצא, ולצייר בזעם את התמונות הראויות להערצה אותן אנחנו מכירים.

הוא כתב  לי מאובר ליד פונטואז, המכתב האחרון שהיה מתוארך. כתב שהוא קיווה להתאושש מספיק כדי לבוא ולמצוא אותי בבריטני,

"מאסטר יקר" (כך כתב בפעם האחת והיחידה אלי) הייתי רוצה לפגוש בך להכיר אותך כמי שגרם לך כאב. ראוי יותר למות במצב נפשי טוב ולא במצב משפיל.

והוא ירה כדור מאקדח לבטנו, ורק כעבור כמה שעות בהן שכב במיטתו ועישן את מקטרתו, מת. הוא היה צלול לחלוטין בעת שהסתלק מהעולם. ותוך הבעת רגשי אהבה לאומנות וללא כל שנאה לאיש. בספרו המפלצות כותב ז'אן דולן "כשגוגן כתב "וינסנט" הוא ניחש,  ז'אן דולנט צדק. אנו יודעים מדוע.[12] 

[1] קמיל מוקלייר הוא שם העט של הסופר מבקר הספרות הצרפתי  סבריין פאוסט

[2] הכוונה לספרו הידוע שך ז'אן ז'ק רוסו, וידויים

[3] המרקור ה"מרקיור דה פראנס" כתב עת ספרותי נחשב שפורסם לראשונה במאה ה-17, התפתח קבוצת ההוצאה לאור Éditions Gallimard.

[4] קארולוס דוארן, או שארל אוגוסט אמיל דוראן, היה צייר ומורה לאמנות צרפתי. הוא ידוע בתיאוריו האלגנטיים של חברי החברה הגבוהה ברפובליקה השלישית של צרפת.[המחצית השניה של המאה התשע עשרה]

[5] אלפונס דאודה  (מאי 1840 - 16 בדצמבר 1897) היה סופר צרפתי.

[6] אדמונד לואי אנטואן הו דה גונקור (מאי 1822 - 16 ביולי 1896) היה סופר, מבקר ספרות, מבקר אמנות, מו"ל ספרים ומייסד האקדמיה גונקור.

[7] איאן-לואי-ארנסט מייזונייה היה צייר ופסל אקדמי צרפתי.

התפרסם בשל תיאורי הקרבות של נפוליאון ובפרטים העדינים של ציוריו.

[8] אדולף ג'וזף תומאס מונטיצ'לי (14 באוקטובר 1824 - 29 ביוני 1886) היה צייר צרפתי מהדור שקדם לאימפרסיוניסטים. ידוע בציורי טבע דומם עם סרדינים וקיפודי ים.

[9] טרסקון ממוקמת 23 ק"מ 20 ק"מ צפונית לארל, בגדה השמאלית (המזרחית) של נהר הרון.

[10] אלפונס דאודה סופר צרפתי גם בנו היה סופר

 [11] אלו היו הפיגמנטים מהם הרכיבו את הצבעים באותה תקופה וכך מוספרו

[12] שמו האמיתי היה שארל-אנטואן פורנייה, ז'אן דולנט היה סופר ומבקר אמנות נולד ב-5 ביוני 1835 ונפטר ב-31 באוגוסט 1909