צייר על תנאי

צייר על תנאי

[ON APPROVAL]

סיפור קצר

   מאת ה.ה. מונרו

                                           [סאקי]

                                   תרגום אבי גולדברג

מבין כל הבוהמיינים, האומנים האמיתיים, שנכנסו  מדי פעם והסתופפו במעגל הבוהמייני לכאורה, של מסעדת נירנברג שברחוב הינשוף בסוהו, לא היה אחד כה  מסקרן, מעניין ובלתי נתפס יותר מגבהרד קנופשראנק.

לא היו לו חברים, ולמרות שהתייחס  לכל הקבועים של המסעדה כידידיו, הוא מעולם לא נראה כמי שרוצה להעמיק  את הקרבה, את הידידות לכאורה הזו מחוץ לדלתות המסעדה. הוא התייחס אליהם כיחס  זבנית בשוק אל  העוברים והשבים. מציגה את מרכולתה ומפטפטת על מזג האוויר ועל הא ודא, מדי פעם על שיגרון, אך אף פעם אינה מגלה עניין  אמיתי בחייהם היומיומיים או מנסה לרדת לרצונותיהם הכמוסים.  

היה ידוע שהוא בן למשפחת איכרים אי שם בפומרניה [חבל ארץ בצפון מזרח גרמניה א.ג.]. על פי הידוע נטש לפני כשנתיים את עבודת האדמה, את האחריות שבגידול חזירים ואווזים, כל זאת  כדי לנסות את מזלו כאומן בלונדון.

                                        צילום: אבי

"למה לונדון ולא פריז או מינכן?" התעניינו הסקרנים. ובכן, יש ספינה המשייטת בין  סטולפמינדה ללונדון פעמיים בחודש, משיטה מעט נוסעים ובזול. אפילו נסיעה ברכבת למינכן או לפריז הייתה יקרה יותר. כך בחר גבהרד את לונדון כזירה להרפתקה האומנותית הגדולה שלו. השאלה שהעסיקה זמן רב ברצינות את המבקרים הקבועים ב"נירנברג" הייתה האם נער האווזים המהגר מצפון גרמניה הוא באמת בעל כישרון המונע על ידי נשמתו, כזה שפרש כנפיים כדי לגעת באור, או סתם צעיר נמרץ  שחושב שהוא יודע לצייר ולהוט, באופן מובן, לברוח מחיי הכפר המונוטוניים ומתזונה המבוססת על לחם שיפון. מישהו שרצה להימלט  משיממון המישורים החוליים הגדושים  בחזירים של פומרניה.

 היו סיבות סבירות לספקנות ולזהירות הזו. בקבוצות האומנים שהתכנסו במסעדה הקטנה היו כל כך הרבה נשים צעירות בתספורת קצרה, וכל כך הרבה גברים צעירים בעלי שיער ארוך, וכולם האמינו בכל ליבם כי הם אומנים יוצא דופן בתחום המוזיקה, השירה, הציור או הבמה, מבלי שתהיה להם שום "קבלה" או דבר אחר כדי לתמוך באמונתם זו בעצמם. עד כדי כך היו באי המסעדה ספקנים, שמי מהם שהכריז על עצמו שהוא בעל כישרון יוצא דופן, כבר היה בהכרח חשוד בעיניהם.

  מצד שני, היתה קיימת הסכנה התמידית של התנכרות ושל התעלמות מכישרון אמיתי, האפשרות להחמיץ אותו מבלי לדעת על קיומו.  היה כמובן המקרה המצער של סלדונטי, המשורר הדרמטי, שהתעלמו ממנו ואפילו גזרו את דינו בבית הדין על כוס בירה שברחוב הינשוף. ואחר כך הוא, סלדונטי, הוכתר כמשורר דגול על ידי הדוכס הגדול קונסטנטין קונסטנטינוביץ' — "המשכיל ביותר מבני משפחת רומנוב", כדברי סילביה סטראבל, שאמרה את זה כאילו  הכירה את כל אחד מבני משפחת המלוכה הרוסית. למעשה, היא הכירה רק  כתב עיתון, צעיר שאכל בחשיבות בורשט רוסי כאילו הוא המציא את המאכל.   

"שירי המוות והתשוקה" של סלדונטי נמכרו כעת באלפיהם. תורגמו  לשבע שפות אירופיות, ועמדו להיתרגם גם לסורית... נסיבות שגרמו למחזיקים עצמם כמביני אומנות, ממסעדת  נירנברג, להירתע מלבטא את דעתם, את שיפוטם, על אומן בטרם עת ובאופן בלתי הפיך.

באשר לציוריו של קנופשראנק, לא חסרו להם הזדמנויות לבחון ולהעריך אותם.  למרות שהוא התרחק בנחישות מחיי החברה של באי המסעדה, שמר על ארשת פנים מתנשאת, הוא לא התכוון באמת להסתיר את יצירותיו האמנותיות מעיניהם הסקרניות.

בכל ערב, או כמעט בכל ערב, בסביבות השעה שבע, הוא היה מופיע, מתיישב בשולחנו הקבוע, זורק תיק שחור ומגושם על הכיסא שמולו, מניד ראשו בברכה לאורחים, ומתרכז במלאכה הרצינית של אכילה ושתייה. כשהגיע שלב הקפה, היה מדליק סיגריה, מושך את התיק אליו ומתחיל לחטט בתוכו. באיטיות ובזהירות היה בוחר כמה מרישומיו וציוריו האחרונים, והיה מעביר אותם בשקט משולחן לשולחן, תוך שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לכל סועד חדש שהגיע למקום. על גב כל רישום היה כתוב באותיות ברורות "המחיר: עשרה שילינג". גם  אם עבודתו לא הייתה חתומה בבירור בחותמת של גאונות, היא בכל מקרה הייתה יוצאת דופן בבחירת הנושאים הבלתי שגרתית והקבועה שלה. ציוריו תמיד תארו איזשהו רחוב או מקום ציבורי ידוע בלונדון, מקום שבציוריו נראה נטוש, מקום שהיה במצב של התפוררות, ריק מתושביו ובמקומם שוטטו בו חיות בר, אשר היו תמיד בעלי חיים אקזוטיים ולבטח ברחו מגני חיות או מקרקסים נודדים.

 "ג'ירפות שותות ממי בריכת המזרקה בכיכר טרפלגר" היה אחד הנושאים  הבולטים בהם התמקד, או תמונה מחרידה עוד יותר של "נשרים תוקפים גמל גוסס ברחוב ברקלי העליון ".

היו שם גם תצלומים של הציור, הבד הגדול, עליו עבד במשך כמה חודשים, ועכשיו ניסה למכור אותו לסוחר אומנות הצופה עתיד לאומן, או לחובב אומנות בעל אופי הרפתקני.  נושא הציור הגדול היה "צבועים ישנים בתחנת הרכבת היוסטון", קומפוזיציה שלא הותירה דבר לדמיון המתבונן מבחינת העברת תחושת אומללות או ייאוש עמוקה.

"כמובן שציורים נראים  מאוד מתוחכמים, יכול להיות אפילו שיש  משהו פורץ דרך בתחום האמנות", אמרה סילביה סטראבל לחוג המאזינים שלה,

 "אבל מצד שני, זה יכול להיות פשוט טירוף. אין להקדיש יותר מדי תשומת לב להיבט המסחרי של העניין, כמובן, אבל בכל זאת, אם

איזה סוחר אומנות יציע הצעה לרכוש את הציור של הצבועים, או אפילו כמה מהרישומים שלו, נוכל לדעת טוב יותר איך למקם את האיש ואת ערכה של יצירתו". 

"אולי כולנו עוד נקלל את עצמנו באחד הימים", אמרה גברת נוגט-ג'ונס, "על שלא קנינו את כל תיק הרישומים  שלו. מצד שני, כשיש כל כך הרבה כישרון אמיתי מסביבנו, אפשר ללכת לאיבוד, לא מתחשק לבזבז עשרה שילינג עבור מה שנראה כמו קצת מוזרות גחמנית.

למשל הציור  שהוא הראה לנו בשבוע שעבר " שכווים מנמנמים  באנדרטת אלברט," היה זה ציור מרשים מאוד, וכמובן שיכולתי לראות שיש לו מיומנות במשיכות  המכחול, ובטיפול בנוף, אבל הציור  לא הזכיר  לי כלל את אנדרטת אלברט, וסר ג'יימס בינקווסט אמר לי ששכווים אינם מנמנמים כלל  הם ישנים על האדמה."לא משנה מה הכישרון או הגאונות שהיו  לצייר הפומרני  הוא בהחלט טרם זכה להכרה והצלחה מסחרית. תיק העבודות שלו  נותר גדוש ברישומים שלא נמכרו ו" היוסטון סיאסטה, "כפי שאחד מהשנונים שישבו בנירנברג כינה את הבד הגדול שלו  , עדיין עמד למכירה.

אפשר היה להבחין בסימנים החיצוניים והגלויים של מצוקה כלכלית אליה נקלע  הצייר. חצי בקבוק הקלארט הזול של ארוחת הערב פינה את מקומו לכוס קטנה של בירת לאגר וזו בתורה הוחלפה בכוס מים.

הארוחה היומיומית הקבועה  בשש עשרה פני הפכה לארוחת יום ראשון. בימי חול הסתפק הצייר באומלט בשבעה פני ובחמאה ולחם. והיו ערבים שבהם כלל לא הופיע. במקרים הנדירים שבהם דיבר על ענייניו האישיים, היה ניכר שהוא מתחיל לדבר יותר על פומרניה ופחות על עולם האמנות הגדול.

" זו עונה עמוסה שם אצלנו עכשיו," אמר בכמיהה;

"החזירים מובלים לשדות לאחר הקציר, ויש לדאוג להם. הייתי יכול לעזור לטפל בהם אם הייתי שם. כאן קשה לחיות, האמנות אינה מוערכת."

" למה שלא תיסע לביקור הביתה?" שאל מישהו בזהירות.

" אה, זה עולה כסף! קודם כל עלות השיט בספינה לסטולפמינדה, וגם שכר הדירה שאני חייב לבעל הדירה בה אני מתגורר, אפילו כאן אני חייב כמה שילינגים. אם הייתי יכול למכור כמה מהרישומים שלי—" .

"אולי," הציעה גברת נוגט-ג'ונס בהיסוס,

"אם היית מציע אותם במעט פחות, חלק מאתנו היו שמחים לקנות כמה מהם . אבל מחיר של עשרה שילינג תמיד מהווה שיקול , אתה מבין , עבור אנשים שאינם עשירים . אולי אם היית מבקש שישה או שבע שילינג—"

אך פעם איכר פעם תמיד איכר. ההצעה לבחינת הפחתת המחיר של העבודות שלו עוררה ניצוץ של ערנות בעיני הצייר, והקשיחה את קווי פיו.

"תשעה שילינג ותשע פני לכל אחד," הוא צרח, אך נראה מאוכזב שגברת נוגט-ג'ונס איבדה כל עניין בנושא. היה ברור שהוא ציפה ממנה  שתתמקח ותציע שבעה שילינג וארבע פני. השבועות חלפו, וקנופשראנק נראה פחות ופחות במסעדה ברחוב הינשוף, וגם כשהופיע הארוחות שלו באותם מקרים הפכו דלות יותר ויותר.

 ואז הגיע יום הניצחון. הוא הגיע למסעדה מוקדם בערב, מצב רוחו מרומם, והזמין ארוחה מפוארת שאפשר היה לכנות אותה ארוחת חג . לא היה די במלאי המצרכים השגרתיים שבמטבח המסעדה. במקומן היה צריך  להביא מנה מיובאת של חזה אווז מעושן, מעדן פומרני שלמרבה המזל ניתן היה להשיג בחנות דליקטסן ברחוב קובנטרי ואילו את כוס המים החליף בקבוק יין ריין ארוך צוואר שהעניק את הנופך החגיגי האחרון לארוחת החג הדשנה, לשולחן הגדוש בכל טוב."הוא כנראה מכר את יצירת המופת שלו," לחשה סילביה סטראבל לגברת נוגט-ג'ונס שהגיעה באיחור."מי הקונה?   שאלה בלחש נוגט-ג'ונס"לא יודעת הוא עדיין לא אמר דבר, אבל זה בטח איזה אמריקאי, את קולטת את זה?  הוא תקע דגלון אמריקאי קטן על צלחת הקינוח והכניס כמה פרוטות לתיבת הנגינה שלוש פעמים! פעם ראשונה כדי להשמיע את 'הדגל זרוע הכוכבים' [ההמנון האמריקאי א.ג.]

 אחר כך מארש של סאוזה ,[מלחין מארשים אמריקאי ידוע א.ג.] ושוב את 'הדגל זרוע הכוכבים', בטח לכבוד המיליונר האמריקאי שרכש את הבד הגדול שלו וברור ששילם  לו מחיר גבוה מאוד עבורו,  הוא פשוט קורן מאושר ומצחקק בסיפוק".

"אנחנו חייבים לשאול אותו מי קנה את היצירה" אמרה גברת נוגט-ג'ונס."שש!  לא, לא, קודם בואו נקנה חלק מהרישומים שלו, מהר, לפני שנברר מי המיליונר שהפך אותו לאומן מפורסם, אחרת הוא יכפיל את המחירים. אני כל כך שמחה שהוא הצליח סוף סוף. תמיד האמנתי בו, את יודעת.”

בסכום של עשרה שילינג לכל עבודה, רכשה מיס סטראבל את "הגמל המת ברחוב ברקלי העליון" ואת  "הג'ירפות המרוות את צימאונן בכיכר טרפלגר". במחיר זהה, גם גברת נוגט-ג'ונס רכשה את "קבוצת שכווים מנמנמים ".

תמונה שאפתנית יותר, “זאבים ואייל נלחמים על מדרגות מועדון האתניאום,” מצאה רוכש בחמש עשרה שילינג.

" ועכשיו מהן תכניותיך? שאל כתב צעיר  שמפרסם מדי פעם מאמרים בשבועון לענייני אומנות.

" אני חוזר לסטולפמינדה ברגע שהספינה תפליג" אמר האומן, "ואני לא חוזר לכאן. אף פעם."

 " אבל מה על העבודה שלך? מה על הקריירה שלך כאמן?"

 " אה, אין בזה כלום. אני אדם רעב. עד היום לא מכרתי אף אחד מהציורים שלי. הלילה רכשתם כמה מהם, כי אני עומד להיפרד מכם, אבל בעבר לא קניתם אף לא אחד.”

“אבל האם לא הגיע איזה אמריקאי—?”

 “אה, האמריקאי העשיר,” צחק האומן מפומרניה.

 “תודה לאל. הוא נכנס עם המכונית  שלו  לתוך עדר החזירים שלנו כאשר הם הובלו לשדות. רבים מהחזירים הטובים שלנו נהרגו, אך הוא פיצה על כל הנזקים. אולי שילם יותר ממה שהם שווים בכלל. בעצם שילם  פי כמה וכמה יותר ממה שהיו שווים החזירים  בשוק אחרי חודש של פיטום, אבל הוא מיהר להגיע לדנציג. כשממהרים, צריך לשלם . תודה לאל על האמריקאים העשירים, שתמיד ממהרים להגיע למקום אחר.

לאבא ואימא שלי יש עכשיו כל כך הרבה כסף; הם שלחו לי קצת כדי לפרוע את חובותיי ולחזור הביתה. אני יוצא  ביום שני לסטולפמינדה ולא אחזור. לעולם.”

“אבל מה עם הציור הגדול שלך, הצבועים?”

“לא טוב. הוא גדול מדי כדי לשאת אותו לסטולפמינדה. אני שורף אותו.”

עם הזמן, הפומרני  יישכח. אבל בשלב זה את שמו של קנופשראנק אין להזכיר, זה נושא כאוב, כמו המשורר סלדונטי, אצל כמה מהקבועים של מסעדת נירנברג ברחוב הינשוף בסוהו