על סמואל פיפס, על "ונדליסטים" ועל "וריאנטים"
המאבק בקורונה נמשך, והשפה משמשת בו כלי לעיצוב דעת הקהל ולהגדרת המאבק. "מגן ישראל" נשמע כהד של מגן דוד, "פרויקט הרמזור" מזכיר קורס בתיאוריה לקראת קבלת רישיון נהיגה לבני נוער, מיזמים שהגיחו מבלי שהצליחו למגר את הנגיף הזעיר. גם התאגדות ב"קפסולות", מונח שמקורו בלטינית ומשמעותו כלי קיבול או מְכל, לא הצליח להגן על החוסים בהן מפני המגפה. המפגינים נגד ראש הממשלה נקראים "אנרכיסטים", והשרה רגב הזדעקה כשאוטובוס ציבורי נפל לידי "ונדליסטים". האם התכוונה לוונדלים? האם כיוונה לאלו שהפגינו מול מעון ראש הממשלה ובגשרים? "האנרכיסטים" שעברו מוטציה לוונדליסטים חבושי בורסלינו וציציות.
מוטטיס מוטאנדיס, פקידי משרד בריאות העם, המירו את תיאוריית ה"מוטציות" בתיאוריית ה"וריאנט", יצור מיקרוביולוגי שלא היה מוכר עד לחיסונים, והוא מתפשט במקום המוטציות שקדמו לו. הווריאנט הוא יצור חמקמק כמו דמותו של הגיבור הספרותי ארסן לופן, נושא פספורט אנגלי, ברזילאי ודרום אפריקאי, וכדי למנוע ממנו לחדור לישראל – סגרו את נתב"ג.
כאן המקום לספר על איש מופלא שהותיר לעולם את היומן המעניין ביותר שנכתב במאה השבע עשרה באנגליה הסוערת. סמואל פיפס היה מינהלן של הצי הבריטי. האיש המוכשר ורב התושייה ניחן בסקרנות וביכולת תיאור הבאים לידי ביטוי ביומנו שמכיל מיליון מאתיים וחמישים אלף מילים! פיפס ניהל את היומן בשנים 1660 עד 1669, תקופה דרמטית שכללה את התפרצות מגפת הדבר בלונדון. בעת ההיא לא היו מצלמה או מכשיר הקלטה או אפילו תיעוד עיתונאי ראוי, ולכן יומנו של פיפס הוא מעין הצצה מיוחדת ואינטימית לחייו. פיפס היה ה"פורסט גאמפ" של לונדון, או "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". הוא תיעד באופן מרתק את ההתרחשויות הדרמטיות של תקופתו: מגפת הדבר הגדולה, שריפת העיר לונדון, הכתרתו של המלך צ'ארלס השני ומלחמות הצי האנגלי בצי ההולנדי.
בסוף 1664 התפרצה המחלה ובתחילת 1665 הפכה למגפה. המגפה מוזכרת לראשונה ביומן ב-30 באפריל 1665: "פחדים גדולים מהידבקות כאן בעיר", כתב פיפס, "נאמר ששניים או שלושה בתים כבר סגורים. אלוהים ישמור על כולנו". פיפס המשיך לחיות את חייו כרגיל עד תחילת יוני, כאשר אז ראה בפעם הראשונה בתים "שותקים" – המונח של בני דורו לבתים בהסגר שהמגפה פגעה בדייריהם, "צלב אדום נצבע על הדלתות, ו'אלוהים ירחם עלינו'." עד מהרה הבחין בעגלות הנושאות גופות חולפות ברחובות, וגם כמה ממקורביו מתו.
בסוף אוגוסט כותב פיפס: "מניין המתים 6,102 בשבוע אך החשש הוא כי מספר המתים האמיתי השבוע קרוב ל-10,000", בעיקר משום שהקורבנות בקרב העניים העירוניים לא נספרו. שבוע לאחר מכן הוא מציין את המספר הרשמי של 6,978 מתים בשבוע אחד, ומוסיף שעד אמצע ספטמבר כל הניסיונות לבלום את המגפה נכשלו. הסגרים לא נאכפו, ואנשים התאספו במקומות כמו הבורסה המלכותית בבתי משפט, והשתתפו בלוויות למרות ההוראות הרשמיות. אף על פי שקורבנות המגפה היו אמורים להיקבר בלילה, הקבורה התרחשה לאור יום והוסיפה לתחושת הכיליון.
ובאשר לנו, נקווה לטוב בעולם צפוף זה, שבו הנגיף אינו צריך להרחיק לכת כדי למצוא את קורבנותיו המסיעים אותו מעיר לעיר, מארץ לארץ ומיבשת ליבשת במטוסים ובמכוניות.