מסעותיו המהממים של מר יארנר

AFTERNOON ADVENTURES AT MY CLUB

עוללות מהמועדון שלי

מאת סטפן ליקוק

תרגם אבי גולדברג

מסעותיו המהממים של מר יארנר

יתוש באוזן

הכול היה כשורה אצל מר יארנר עד ששב  ממסעו סביב העולם. זה, לדעתי, מה שדפק לו את השכל, ובסופו של דבר גרם  לאי התאמתו לחברות במועדון.

 "ובכן," הוא היה אומר, בעודו יושב מהורהר בנימת חשיבות  של איש המתחיל בסיפור מרתק, "ברגע זה  הבנתי שלפני אחד-עשר חודשים בדיוק  הייתי בפקין."

 "זה מוזר," אמרתי, "בדיוק חשבתי על כך שלפני אחד-עשר יום הייתי בפוקיפסי."

 "הם לא קוראים לעיר  פקין שם בסין ", המשיך ואמר. "זה נשמע פיי-צ'אנג."

 "אני יודע," השבתי, "זה אותו דבר עם פוקיפסי, הם מבטאים את זה פ'קיפסי

"הסינים", הוא המשיך בהרהורים, "הם עם מוזר".

 "כך גם האנשים בפ'קיפסי," והוספתי, "מוזרים להחריד."

תגובה כזו הייתה בדרך כלל בולמת את שטף דיבורו, לפעמים, אבל לא תמיד. הוא היה מסוכן במיוחד אם היית נתקל בו כשהוא שקוע בקריאת עיתון, כי פירושו של דבר היה שמשהו במדור חדשות החוץ חדר  למוחו. לא שהייתה לי התנגדות לכך שיארנר יתאר את מסעותיו. כל אדם שעשה סיבוב  סביב העולם ושילם עבור המסע במיטב כספו, זכאי לתשומת לב . אבל היה האופן בו הציג מר יארנר את הדברים שנראה לי בלתי סביר.

בשבוע שעבר, למשל, ברגע של היסח הדעת נפלתי שוב למלכודת. הייתי אשם בחוסר זהירות כשאמרתי משהו בקשר לאריות, שכחתי אפילו באיזה הקשר.. מיד הבנתי שעשיתי טעות - אריות, ג'ירפות, פילים, ריקשות וילידים מכל הסוגים והצבעים , הם נושאים שיש להימנע מלהעלות  בשיחה עם מטייל.

"אם כבר מדברים על אריות," התחיל יארנר

 הוא צדק, כמובן, הרי דיברתי על אריות.

 "לעולם לא אשכח," המשיך (כמובן, ידעתי שלעולם לא ישכח),

 "את התסבוכת הנוראית אליה נקלעתי  בצפון אוגנדה. דמיין לעצמך חבל ארץ פראי של גבעות מכוסה פה ושם בקוואס לצד מקווי מים".

דמיינתי.

"ובכן," המשיך יארנר, "ישבנו באוהל שלנו בלילה הביל, חם מכדי שאפשר יהיה לישון – כשלפתע שמענו, במרחק של לא יותר ממטר וחצי מאתנו, את השאגה הנוראה ביותר שבקעה מעולם  מגרונו של אריה."

בזמן שהוא אמר את זה, עצר יארנר את שטף הדיווח כדי ללגום וויסקי וסודה מבעבעת והביט בי במבט אכזרי כזה שממש נרעדתי. ואז לפתע נרגע, התנהגותו השתנתה בצורה מוזרה ביותר, וקולו חזר לטון שגרתי כשאמר:

"אולי כדאי  להסביר שלא הגענו בכלל לצפון הארץ במטרה לצוד חיות בר גדולות . למעשה, היינו בכלל בדרום ללא שום כוונה  לעבור צפונה  למומבסה. האמת, אפילו נסיעתנו למומבסה עצמה הייתה פחות או יותר ללא מחשבה תחילה. התוכנית המקורית  שלנו הייתה להפליג  מעדן לסינגפור.

 אבל התוכנית השנייה שלנו הייתה להפליג ישירות מקולומבו לקארצ'י —" "ומה הייתה התוכנית השלישית שלך?" שאלתי.

"התוכנית השלישית שלנו," אמר יארנר בהדגשה כשהוא מרגיש שהשיחה נעשית עכשיו מעניינת מאוד, "תן לי להיזכר, התוכנית השלישית שלנו הייתה לחצות את הגבול מסוקוטרה לטנאנאריבו."

 "אה, כן," אמרתי.

 "עם זאת, כל זה השתנה, והשתנה בנסיבות המוזרות ביותר. ישבנו, גאלון ואני, בפיאצה של מלון "גאלה פאס" בקולומבו – אתה מכיר את הגאלה פאס ?" "לא, איני מכיר" אמרתי בהדגשה. 

"טוב, לא חשוב, " הוא המשיך  " אז  ישבתי בפיאצה והסתכלתי על מהפנט נחשים שישב ממש מולי, מולו נחש  בואה. גאלון המסכן ישב  למעשה במרחק של שני מטרים מהזוחל המחריד. לפתע התפתל הנחש לסליל, עיניו נעוצות בזדון מחריד בגאלון המסכן, וכשראשו זקוף הוא פלט את השריקה  הנוראה ביותר ששמעתי מפיו של נחש חי כלשהו."

כאן עצר יארנר ולגם לגימה ארוכה, מלווה בשריקה, של וויסקי וסודה: ואז, כשהזדון נמוג מפניו המשיך בשקט רב:

"אני צריך להסביר שגאלון לא היה אחד מהחבורה המקורית שלנו. אנחנו הגענו לקולומבו ממונגוליה, עברנו דרך פקין הנקו וניפון יושן קישה."

"זו, אני מניח, הדרך הטובה ביותר?" הגבתי.

 "כן. ובאופן מוזר למדי אלמלא התאונה של גאלון שהצטרף אלינו, היינו צריכים להמשיך בנתיב אמוי - קוצ'ין - סינגפור, הדרך שהייתה בתוכנית המקורית  שלנו. למעשה, אלמלא גאלון לא היינו צריכים לעבור בסין בכלל.

אתה מבין, מרד הבוקסרים התרחש רק ארבע-עשרה שנים לפני ביקורנו, כך שאתה יכול לדמיין את מצבה הנורא של הארץ. הפגישה שלנו עם גאלון הייתה יד הגורל לחלוטין.

 במבט לאחור, אני חושב שזה אולי הציל את חיינו. היינו במונגוליה (זה, אתה מבין, לפני שהגענו לסין), והעברנו  את הלילה ביאק קטן במרחק של כארבעה פרסאות מחרבין, כשלפתע, ממש מחוץ לבקתה האומללה שבה היינו, שמענו צרור רציני של יריות ומיד אחריו נשמעה אחת הצרחות מקפיאות הדם והמפחידות ביותר שאי פעם שמעתי "

"הו,  כן," אמרתי, "וככה בוודאי פגשת את גאלון. ובכן, אני חייב ללכת."

 וכמו יארנר ניצלתי באותו רגע ממש...וכך גם אני ניצלתי על ידי חבר במקרה, יד הגורל, כשחבר חדש במועדון  שהתעניין אך במעט באריות, ועוד פחות ביארנר הגיע. עדיין נותר לי להבין מדוע האריה שאג כל כך כשפגש את יארנר.

 אבל אין ספק שלאריה הייתה סיבה מספקת.

המעשיות של דוקטור ככה וככה

זה לא באמת שמו. אני  מכנה אותו כך בשל צורת הדיבור שלו. המומחיות שלו היא לספר לי אנקדוטות קצרות על חייו המקצועיים, עלילות היום יום שלו. הוא מיטיב לספר אותם בקצב נכון ובעוצמה מעוררת השתאות,  למעט מגרעת אחת, קלה. כלומר השמטה שגורמת לכך  שאף פעם אין לדעת על מה הרופא מדבר. מעבר לכך, האנקדוטות ,הסיפורים  הקטנים מרתקים  מאין כמותם –לכן מין הראוי שאמחיש את כוונתי ואספר על מקרה אחד.

הדוקטור  נכנס לאולם המועדון שהיה די שקט  שלשום והתרווח על כורסא  לידי.

 "רוצה  משהו כזה או אחר?"

הוא אמר.

 "לא, תודה", עניתי.

"אולי לעשן משהו?" הוא שאל.

 "לא, תודה."

ואז הוא מפנה את הכורסא כשפניו אלי. הוא כנראה רצה לספר לי משהו כדרכו:

"חוויתי חוויה מוזרה למדי", אמר.

"פציינט  בא אליי לפני שלושה או ארבעה שבועות – והתלונן:

'דוקטור, אני מרגיש לא בסדר. אני בטוח שיש לי כך וכך".

 "אה," אמרתי ובדקתי אותו,

 "אכלת כך וכך, אה?"

  "כן," הוא משיב.

"טוב מאוד," אמרתי,

 "אני מציע לך לבלוע תרופה  כזו וכזו "

ובכן, הפציינט  הלך לדרכו. לא חשבתי עליו יותר. פשוט כדרכי תיעדתי את תלונתו ביומן המטופלים  שלי:  בתאריך זה וזה, פציינט זה וזה סימפטומים כך וכך – רשמתי לו מרשם  כך וכך, וכן הלאה, אתה מבין?"

 "אה, כן, לגמרי, דוקטור," עניתי.

 "טוב מאוד. שלושה ימים לאחר מכן – צלצול בפעמון בערב.

העוזר שלי נכנס נרגש למרפאה ומודיע "מר כך וכך נמצא כאן. מאוד נרגש  ועומד על רצונו שתקבל אותו לאלתר.

 "בסדר!" ירדתי אליו. והנה הוא, שוב עם כל הסימפטום של כך וכך ניכרים  על גופו, כל סימפטום וסימפטום היה של כך וכך ,כפי שאבחנתי.

""תסמינים איומים, דוקטור," אמרתי ונענעתי בראשי.

 "לא ככה, ממש נוראיים?" הוא אמר, לא מודע לכך שלא נקב בשמם.

"שם הוא ישב מולי החולה נושא עליו כל תסמין ותסמין של המחלה.

 הלב כך וכך, העיניים כך וכך.  

הבטתי ישר בעיניים ושאלתי אותו : 'אתה רוצה שאני אגיד לך את האמת?'. "כן," הוא אמר.

"טוב מאוד", עניתי, "אני אעשה זאת. יש לך כך וכך'.

הוא הוטח לאחור אל  מִסְעָד הכיסא, כאילו נורה.

 "כך וכך!" הוא חזר על דברי, המום.

ניגשתי למזנון ומזגתי לו משקה כזה וכזה.

 "תשתה את זה," אמרתי. הוא שתה אותו.

"עכשיו," אמרתי, "תקשיב למה שאני אומר: יש לך כך וכך.

יש לך רק סיכוי אחד', המשכתי, 'אתה חייב להגביל את האכילה והשתייה שלך לכאלה וכאלה מיני מזונות, אתה חייב לישון כך וכך שעות בלילה.

עליך להימנע מכל צורה של כך וכך. אני ארשום  לך די הרבה טיפות להקל על הלב, למשך זמן ארוך, אבל שים לב, אם לא תעשה כך וכך, התרופות לא תועלנה.

 "בסדר, טוב מאוד." החולה הבטיח לקיים את כל הנחיותיי והלך לדרכו.

"ומה אירע לו בסופו של דבר?"  שאלתי בסקרנות

"הוא מת" אמר הרופא בנימה של שביעות רצון.

"מת. בדיוק מילאתי את תעודה הפטירה : מר כך וכך, שהיה בגיל כזה וכזה, מת בשל מחלה זו וזו !"

 "מחלה איומה," מלמלתי.