הבריחה הגדולה

הבריחה הגדולה

אבי גולדברג

"אין ספור פעמים אמרתי לאיש ממנו שמעתי את הסיפורים שסיפר שאיני מאמין

מאמין למילה מדבריו, שהוא שקרן מוליך שולל ובודה פנטזיות מליבו. זה לא גרם לו להניד עפעף והוא המשיך לספר את סיפוריו בשלווה בשקט  עוד ועוד"

פיטר ביקסל  סופר שוויצרי [ 1935- 2025]

גם את הסיפורים  ששמעתי אני, לא אוכל לאמת אך עדיין ראויים הדברים להירשם.

כל זאת בשל הנסיבות בהן נפגשנו, כלומר, סביב קדרה , תבשיל אוסו בוקו מהביל שבושל שעות ארוכות בבירה אירית מרירה שמרכיביה התמוססו לתוך המרקם השמנוני של בשר העוטף ברכרוכיות את עצם השוק החומה של בהמה שחייה הסתיימו בסיר לוהט.

לאחר לעיסת אחרון הפירורים ,שאיבה קולנית של מח העצם הנימוח אל הוושט המשתוקקת ומצמוץ שפתיים שספגו את טעם בשרה  הענוג של המנוחה. רק אז נישא  הספד לשוק הבהמה שזכרה נשאר חרות עמנו עד שהוגשה פרפרת גולדה במיכל קלקר חוורוור שהיה בעצם נוכחותו ליד הריסות האוסובוקו  משום חילול זכרו.  מנת הסוכר העודפת  החזירה לנוכחים את כושר ההפלגה  של דמיונם  לימים בהם התבדרה בלוריתם ברוח הווינטלטור ודי היה  להם בקציצת ווימפי או בלבן בפיתה.

בעצם, טובי הסיפורים סופרו בפונדקי דרכים, במפגשים בהם סעדו  גברים ליבם ולגמו כדבעי והעבירו זמנם כמסופר גם  במקורותינו על רבי אליעזר וחבריו שהיו מסובים בבני ברק וספרו מעשיות  עד אור הבוקר. אין ספק שבימים ההם נמצא להם בית מרזח כשר לשבת בו ולפנטז את יציאת מצרים וחציית הים ללא סירות  שהוא סיפור ראוי.

קולנוע זוהר

" את סדרת הטלוויזיה המזח, ראיתם אמש? זוכרים את  אחד הלוחמים הנצורים במעוז במלחמת יום הכיפורים, מבקש מהטלפנית במרכזית מצ"א [מרכזיה צבאית אזרחית] כי תקשר אותו עם ביתו?"

"ובכן", כך המשיך לספר, "במלחמת ההתשה, גם אני התעקשתי התחננתי מהטלפנית, שתעשה חסד עימי ותקשר אותי לבית הורי.

הודיתי לטלפנית, על מספר הדקות שהעניקה לי לשיחה פרטית, ושאלתי אותה, ממשיך המספר, אם תיאות להיפגש עימי כשאגיע ל"ארץ" מסיני לחופשה.

שושי קפצה על המציאה. זה היה שמה של הטלפנית הצבאית.

 "בכל סוף שבוע אני בבית, אשמח. קבענו לעוד מספר שבועות – בחזית קולנוע זוהר ברחוב סלמה.

שישי בערב. הנעתי את הפז'ו 404 של אבי ודהרתי דרומה, רחובות תל אביב בשישי בין ערביים היו דוממים, רק לאחר מכן עלו האורות בדירות , במרפסות ומוזיקה נשמעה ממסיבות ריקודים. ה"ברזלים" שבצמתי הרחובות התמלאו צעירים . הגעתי חיש קל אל חזית בית הקולנוע. אור ניאון עמום משלט החשמלי הצבעוני מעל בית הקולנוע "זוהר" נזרע בקלישות על המדרכה . גלשתי באיטיות כמו ז'אן גאבן, ידי על ההגה השחור, עיני בולשות . האישה שהמתינה לי מן הסתם נראתה בודדה ועצובה  ולא  כחיילת  עליה חלמתי. שושי עמדה שם על המדרכה מצפה לי, עיניה תרות אחרי בין מעט ההולכים והשבים. סובבתי את הרכב, שוב חלפתי על פניה ווידאת שזו אינה השושי שלי, זו  אינה האישה שבדה דמיונו של חייל . לא עצרתי, המשכתי בנסיעה האיטית ורק לאחר כמאה מטר האצתי, פניתי לרחוב צ'לנוב ודהרתי בחשיכה שהייתה כבר מלאה. כן, נקיפות המצפון הציקו לי כל אימת שחשבתי על הבריחה המטופשת, על האכזבה שגרמתי לחיילת רגישה שאפשרה לי להתקשר בלילה ההוא מסיני.

שמוליק השתתק. נו. האיצו בו היושבים "מה נגמר עם שושי?"

לא תאמינו. היה זה כשנתיים לאחר מכן כשהשתחררתי והוזמנתי לחתונה של ברוך הטען קשר שהיה הראשון מהצוות שהתחתן. בנתניה. הגעתי  לאולם המואר באור יקרות, הורים מאושרים וחנוטים בחליפה כהה  ושמלה נוצצת, קבלו את פני בשמחה, וברוך הגיע מיד וחיבק אותי כנאחז בגלגל הצלה רגע לפני שיעלה וישבור את כוס הזכוכית ואת רווקותו הקצרה.

"בוא תכיר את אחותה של הכלה אולי נהיה משפחה ולא רק חברים לצריח. "

הוא הושיב אותי סביב שולחן עגול בו ישבו כבר מספר צעירים ושוחחו. התזמורת  הרעימה מוזיקת כלי זמר עליזה, וברוך הציג אותי בפני שכנתי לשולחן, "תכיר את שושי אחותה של ריקי הכלה"

לחצתי ידה של שושי, הבלונדינית המהממת שרק על מסך קולנוע זוהר אפשר היה לראות כמותה. יפת תואר וחיוך של טוב לב נסוך על פניה .

החלפנו מילות נימוסין שהיו מקובלות אז ובעיקר "מאיפה אתה ומתי השתחררת ואיפה למדת? " 

"אנחנו משכונת שפירא, השתחררתי לפני שנתיים וחצי , עובדת במשרד התקשורת בצבא הייתי טלפנית במצ"א . "

הייתה אתנחתא קלה בדבריה, ושהמוזיקה שככה שאלה בהיסוס:

 "תגיד שמוליק, אתה הרי שרתת עם ברוך בתעלה בהתשה, אתה אולי אולי זוכר שפעם בקשת מאוד מחיילת בשם שושי  לשוחח כמה דקות בקו אזרחי עם הבית ואחר כך קבעת איתה פגישה ליד קולנוע זוהר ביום שישי בערב מוקדם?"

יכולתי להכחיש יכולתי רק לנענע בראשי לשלילה, אך נאלמתי ,לא יכולתי אלא לפעור פי ולא להוציא ולו הברה אחת, בהיתי בה ביפהפייה שיושבת לידי.

"אז זה היית אתה, אני שנים רציתי לפגוש אותך, להגיד לך כמה מילים על אותו ערב עצוב, אבל לא הסתייע, והזמן חלף לו. הנה אחותי כבר כלה, ולמעשה גם אני כבר מאורסת, אבל עדיין אני חייבת להוריד אבן מליבי"

שתקתי ובהיתי. זעה כסתה את גבי והחולצה הלבנה נדבקה לגופי.

היא חייכה "אני מצטערת שלא יכולתי להגיע באותו ערב ולא ידעתי איך בכלל להשיג אותך. הייתי חולה ,שפעת נוראית השכיבה אותי לשלושה ימים בבית. אז שלחתי את אמי להמתין לך בחזית קולנוע זוהר אבל היא חזרה כעבור כמה דקות והודיעה לי שאני קודחת בחום כי שום מעריץ אלמוני עם זר פרחים לא הגיע לפגוש אותי, "לא שמוליק ולא ירח ולא זרח כך אמרה לי אימי "

מספרי סיפורים

כנסת ישראל

כן, ככה זה כשבורחים מנשים, " אמר המארח  לשמוליק

"מה האמירה הפילוסופית הזו "ככה זה כשבורחים מנשים"? האם אני שמוליק ידעתי שזו אמא שלה בחזית הקולנוע? איך היה עלי לדעת שהנסיכה חולה ושאפגוש אותה כעבור שנים ואבין את מלוא ההחמצה?

ומה איתך ? לא נמלטת מאישה מעולם? "

כולם  פרצו בצחוק, כן לא אאריך ואספר בקצרה על שסיפר לנו המארח על כנסת ישראל הישנה בירושלים.

"  זה היה לקראת המצעד הראשון  ב1958אביב ... לבוש במדי צנחן עליתי לירושלים עם הפלוגה להתארגנות לקראת המצעד וכתבתי מראש לדפנה, עימה ניהלתי קשר מכתבים מבלי שנפגשנו, על בואי, והיא דפנה הירושלמית הציעה שנפגש ברחוב קינג ג'ורג' ליד המנורה הגדולה שהוצבה שם בחזית משכן הכנסת הישנה. כמו ששמוליק סיפר, גם אני  הברזתי! במעלה הרחוב, באופק הירושלמי ראיתי דמות אישה גדלת מידות וולקירייה ואגנרית, צמות צהובות ושמלה פרחונית, שכיסתה לחלוטין את המנורה שנצבה מאחוריה. נבהלתי, השתנקתי והסתלקתי כלעומת שהופעתי"

"נו ומוסר כליות לא היה לך? לא העיק עליך שאכזבת פרח בר יפה או חמנייה בפריחתה על מדרכת העיר?"

"האמת שכן, אבל החרטה באה רק בסופו של אותו יום , כשדודו מהפלוגה  שב למאהל וסיפר לחברה' את מה שאירע באותו יום שלפני המצעד. היום בו הברזתי. הוא יצא לראות את נפלאות העיר שמעולם לא ביקר בה והגיע עד לבניין הכנסת במרכז העיר בתקווה לראות את ראש הממשלה . את ראש הממשלה לא פגש אבל עלמת חן ענוגה וגדולת מימדים "הרבה אישה" , אמר דודו, פגש. היא  נגשה אליו ושאלה אותו לשמו,דודו השיב לה, והיא השיבה ב"לא חשוב, אז תבוא אתה איתי לחגוג את יום העצמאות אצלנו בבית. הם נסעו לרחביה במכונית שבה נהג נהג המשפחה, שהמתין בסמוך במכונית אמריקאית גדולה.לאחר  נסיעה קצרה בעיר המחולקת הגיעו לוילה גדולה, שדגלי ישראל התנוססו עליה.

בדרך לביתה סיפרה דפנה לדודו  שאביה הוא תעשיין ידוע של מנועי סילון באירופה וציוני נלהב, ומגיע בכול יום עצמאות לחגוג את החג ברוב קהל ופאר בירושלים, ובעוד זמן קצר יגיע לחצר הוילה אורח הכבוד, ראש הממשלה, לברך את אביה והוא אביה היה רוצה שנעמוד שנינו לצידו באותו מעמד: אני דפנה בתו ולצדי צנחן ישראלי אמיץ בכומתה אדומה!

דודו לא התלהב במיוחד מהפומבי שניתן לפגישה עם דפנה שחשב לתומו שתהפוך להיכרות אינטימית עם אלילה נורדית גבהת קומה ורחבת גרם, ואז היא הוסיפה:

 "הוא התערב איתי שלא  אצליח להביא צנחן במדים לפגישה עם בן גוריון, אבל אם אצליח הוא מעניק לצנחן כרטיס טיסה לאירופה לבקר במפעלי הנשק שלו ועוד חופשה בפריז למשך שבוע עם דפנה!"

"כן, מאז לא ניתק דודו את עצמו מדפנה. הוא גר בירושלים בוילה של חותנו התעשיין שהלך לעולמו, ונכדיו מתרוצצים סביבו על אימת שהוא מגיע לירושלים מנסיעותיו הרבות בחו"ל.

אז כן, יש לי נקיפות. לא מצפון אלא של החמצה.

עוד סיבוב של קפה נטול  או תה זקנים?"

 הם היו זקוקים לכך , וגם לגרפה כדי להקל על ייסורי העיכול וכדי שלא לשקוע בשינה כהרגלם בשעות הצהריים המאורחרות.

בית הקברות הישן בטרומפלדור

"אח אח אח...איפה אנחנו ואיפה הוא..." כך גנח אברשה

"אגב האנחות שלך, למה לא באת לאזכרה שלו? כתמי העור שלך? הרופא אסר עליך לצאת לבתי קברות באור יום מלא?"

"טוב אל תתנפלו עלי ,אני כבר לא הולך לבתי קברות . מה הטעם? זה כמו לראות רק את הסוף של הסרט. אז הנה אעלה זכרו של המנוח בסיפור בית קברות ..."

"אברשה אנחנו מכירים, שמענו את הסיפור הזה אין ספור פעמים.."

"אז מה? ולבוא לאזכרה אין ספור פעמים זה לא משעמם אתכם?"

אברשה ליכח עוגיית שומשום ושתה מכוסית גרפה במתינות והזכיר את הערבים בהם הגיע חברנו אודותיו סיפר, החבר שכבר לא עימנו,לסגור בלילה  את בית הקפה שלו,לסגור קופה,לכבות אורות להבריח את המנעולים ולהפעיל את מערכת האזעקה.  ותמיד נותרה בו אורחת אחרונה, אישה מבוגרת שעיניה עורגות בין אליו ובין לגבר כלשהו. לפני כיבוי אורות שאל אותה בנימוס  אם להגיש לה את החשבון, והיא רק הניחה שטר כסף על השולחן והסתלקה במורת רוח, כאילו נפגעה. פעם שאלה אותו בעת נעילה כשכל הכיסאות כבר נאספו והרצפה כובדה, מדוע אינו שואל לשלומה, מתעניין בה, הרי היא לקוחה קבועה, ציפור לילה נאמנה לבית הקפה שלו. בלית ברירה התיישב לידה והקשיב לסיפורה של אלמנה ישראלית שחיה עשרות שנים בניו יורק וכשבעלה יעקב הסתלק לעולם פחות טוב, היא אספה את כספי ביטוח החיים ושבה לעיר בה נולדה. תל אביב. הוא התבונן בפניה חרושות הקמטים שגם איפור לא הצליח להעלימם, ושאל מתוך נימוס היכן היא גרה.

 "ברחוב טרומפלדור מול בית הקברות הישן, דירה יפה משקיפה לעולם הבא בו נמצאים ביאליק וטשרניחובסקי ודיזינגוף כל גדולי אומת תל אביב."

הוא חש נבוך, לא רצה לפגוע ברגשותיה והציע ללוות אותה את כברת הדרך שבין בית הקפה לביתה שהרי שעת ליל מאוחרת הייתה והרחובות כבר שממו.

"בשמחה" אמרה וחיוך על פניה, חיוך ראשון מאז הסתופפה בצל בית הקפה שלו.

כשהגיעו למען ביקשה שיעלה לדירתה והיא תכבד אותו בוויסקי מיושן משובח, שהרי הבחינה בחיבתו למשקה, כשצפתה בו באותם סופי יום בהם סגר את הקופה ומשך לעצמו לגימה הגונה.

הוויסקי היה משובח והיא בקשה שימתין לה בעוד היא מחליפה בגדיה לבגד נוח יותר, עמעמה את האורות ומוזיקת בלוז שקטה נשבה מהקירות והתגלגלה על המרבדים העבים אל המרפסת ממנה השקיף אל בית הקברות החשוך.

כעבור דקות יצאה מחדרה לבושה על עורה מעטה גוף שחור שנראה כרשת דייגים מבעדו בצבצו אבריה האינטימיים, וריח חריף של בושם אפף את גופה הדשן שכמהה למגע גבר. נדהם מהופעתה, כשרוחו כבר דוכדכה מהמחשבה על שוכני העפר שממול. הוויסקי הלם ברקותיו וחושיו התערפלו כשראה לפתע  לנגד עיניו את לילית- אם השדים והרוחות מגיחה לעברו אל המרפסת החשוכה. הוא נסוג במהירות לעבר דלת הכניסה שפתיו ממלמלות מילים שאפילו את פשרם לא הבין ופרץ החוצה אל חדר המדרגות כסופת קיץ ,דמו הלם בעורקיו כשחצה את הרחוב הצר ברגלים כושלות ומצא מפלט בעלטת בית הקברות, חולף בשבילים הצרים בין מצבות ישנות. עד שנרגע ראה נכחו באפלת הליל אדם צועד במתינות על השביל. לא הייתה כבר סיבה לבהלה שפרצה שם על המרפסת ורווח לו. האיש ברכו בברכת לילה טוב ושיבח את אומץ לבו לשוטט בין רוחות הרפאים של העבר בבית קברות.

"האמת," אמר חברינו הנסער לאיש שפנה אליו בכנות

" האמת שלא הייתי מעז להכנס לכאן במחשבה תחילה, מפחיד כאן מאוד בלילה אך נסיבות משונות הביאו אותי להכנס לכאן ולחפש מפלט"

"אני יכול להבין אותך בהחלט, גם אני, כשהייתי עדיין  בחיים, לא העזתי להכנס לבית קברות בחשכת הליל "

 האיש פרץ בצחוק פראי חושף את ניביו הצחורים והתפוגג בערפילים הלחים שהגיעו מחוף טרומפלדור.

"אז מי היה האיש?"  שאלו כולם פה אחד.

" לדעתי רוחו של בעלה של לילית שנקבר בניו יורק ורוחו שוטטה מול דירתה "

זו ממש הייתה הבריחה הגדולה מכולן.

כן, קוראים  המשך יבוא כפי שכתוב בסיפורים

לזכרו של המספר השוויצרי פיטר ביקסל : ריאיון  וסיפור קצר שכתב vvhttps://www.musicandliterature.org/features/2019/3/26/i -consider-myself-terribly-overrated

https://shortstoryproject.com/stories/the-man-who-no-longer-wanted-to-know-anything/