‏אזרח העולם הגדול בבית קפה

 

 

‏אזרח  העולם הגדול  בבית קפה

או. הנרי

תרגם אבי גולדברג

‏ בחצות היה בית הקפה מלא. האדונים שהמשיכו להגיע הצטופפו וחפשו אחר מקום ישיבה, רק השולחן הקטן שבפינה  ושני כיסאות חמקו  מעיניהם וקבלו את פני והבטיחו לי ולאיש שהתיישב מולי לילה של "שחיתות" בקפה.

 ‏זה שהתיישב לידי הציג עצמו  כאזרח העולם הגדול. שמחתי על כך מכיוון שעד לאותו ערב הייתה לי דעה מוצקה על כך שלא קיימת חיה כזו באמת "אזרח העולם הגדול" – איש קוסמופוליטי , זה שאינו נטוע במקום אחד והעולם הגדול כולו הוא ביתו.  לדעתי לא קיים באמת יצור כזה, אזרח העולם  .  שמענו  עליהם, וראינו אנשים נושאים מזוודות ועליהן תגיות בשפות זרות, אבל אלו היו רק תיירים ולא אזרחי העולם - הקוסמופוליטים.

‏ בואו הצטרפו אלי לסצנה של בית הקפה — לשולחנות  משטחי שיש, למגוון של מושבים צמודים לקיר מרופדים בעור. לקהל עליז ותוסס, לנשים בלבוש המסתיר טפח ומגלה טפחיים, לשיחות ערניות סביב השולחנות המתנהלות במקהלה מופלאה של חידודים, דברי טעם, בהם מביעים דעות על כלכלה ,על עושר ועל אמנות. המלצרים ה"garcon"  הפתייניים ומעודדים את תאוות הפזרנות באורחים,  המוזיקה של התזמורת המנגנת מיצירות מיטב המלחינים להנאת הקהל,  בליל של דיבורים ופרצי צחוק - ואם תרצו, גם בירת ווירצבורגר בגביעי זכוכית גבוהים המתמסרת לשפתיך כמו דובדבן בשל המתנדנד על ענף אל מקורו של עורבן כחול. "האווירה כאן ממש פריזאית" אמר לי פסל אחד מהרי המאוך צ'אנק [1]  .

ווירצבורגר: אתר היצרן

‏ שמו של הקוסמופוליטי שלידי א. ראשמור קוגלן, ואת דבריו אתן לו להשמיע בעצמו בהמשך הקיץ בקוני איילנד. הוא אמור להקים שם "אטרקציה" חדשה, כך סיפר לי, כזו שמציעה הסחת דעת ברמה רמה...

ואז הוא  מריץ את המונולוג על עצמו לאורך קווי האורך והרוחב של כדור הארץ. רהב הפטפוט שלו מניף את העולם הגדול והעגול בידיו, כאילו הוא חפץ סתמי, משהו שניתן לזלזל בו. וכך בפיו של הקוסמופוליטן היה העולם הוא  לא יותר מאשר גלעין של דובדבן מרסקינו בסלסלת פירות  ב' table d'hote',  במסעדה.   

     הוא דיבר בזלזול  על קו המשווה, הוא דילג במלל שלו מיבשת ליבשת, הוא לעג לאזורי אקלים נרחבים, הוא מחה את האוקינוסים במפית שבידו. בהינף  יד היה מדבר על השוק בהיידראבאד. וואי איזה  ריחות! ואז הוא היה מצרף אותך למסע סקי בלפלנד. בצ'יק רכבנו על הגלים, על משברי האוקינוס השקט בחברת הילידים בקיאליקהיקי בהוואי . פרסטו! הוא גרר אותי למעבה יער עצי האלון בביצות ארקנסו,  נתן לנו רגע בלבד  להתייבש  במישורי המלח האלקלי בחווה שלו באיידהו, ואז הכניס אותי לחברת ארכידוכסים ווינאיים. ובאותה נשימה, הוא היה מספר  איך הצטנן ברוח המקפיאה של אגם שיקגו ואיך אסקמילה הזקנה ריפאה אותו בבואנוס איירס עם חליטה חמה של עשב ‏‏הצ'וצ'ולה‏‏.

אם היית רוצה להתקשר אליו, אל איש העולם הגדול, יכולת  לכתוב  מכתב  הממוען  אל "האדון הנכבד א. ראשמור קוגלן,

כדור הארץ,

 מערכת השמש.

היקום," 

אם תשגר את המכתב בדואר על פי הכתובת הזו רוב הסיכויים שהוא  יימסר לו אי שם. ‏

‏ הייתי בטוח שמצאתי סוף סוף את איש העולם הגדול , האדם הקוסמופוליטי האמיתי היחיד מאז אדם הראשון.

 ואני הקשבתי לדיבורו הגלובאלי, חושש שאגלה בו סדק, איזו הערה פרובינציאלית  של סתם איזה תייר בעולם .

אבל הדעות שלו לא השתנו או התפשרו.  הוא היה חסר פניות כלפי כל הערים, המדינות והיבשות כמו כלפי הרוחות או כוח הכבידה. ‏

‏ וכאשר א. ראשמור קוגלן פטפט על הכוכב הקטן הזה, חשבתי בשמחה לאיד, על משורר כמעט קוסמופוליטי גדול אחד שכתב לעולם כולו והקדיש את עצמו לבומביי. בפואמה שחיבר  היה חייב לומר שיש גאווה ויריבויות בין ערי העולם, "והתושבים שרבים מהם סוחרים מכף רגל עד ראש, עדיין נאחזים בשולי הערים שלהם כילד בשמלת אמא." ובכל פעם שהם פוסעים "ברחובות סואנים בערים זרות " הם נזכרים בעיר הולדתם "בערגה נאמנים עוד יותר, לזהות ולגאווה בעירם". השיר מתאר את הדובר הטיפש, שדי לו בשמע שמה של עיר הולדתו כדי להתרפק עליה. ואני, השמחה התעוררה בי, כי תפסתי את מר קיפלינג מנמנם . [2]

ואילו כאן מצאתי אדם שאינו עשוי מאבק ערים; מישהו נטול גאווה צרה למקום הולדתו או לארץ אבותיו, אחד שאם היה מתגאה בכלל, היה מתגאה בגלובוס העגול שלנו אל מול אנשי המאדים או תושבי הירח.

‏הדעות בנושאים אלו טפטפו משולחננו אל אוזניים כרויות בשולחנות הסמוכים. בזמן שקוגלן תיאר לי את הטופוגרפיה לאורך מסילת הרכבת הסיבירית, נגנה התזמורת מחרוזת מנגינות בסגנון  ה דיקסי, וכשהצלילים  המרגשים התפשטו בחלל בית הקפה הם כמעט הוכנעו על ידי מחיאות כפיים סוערות מכל שולחן. ‏

‏ ראוי לציין שאפשר לראות את הסצנה המרשימה הזו כל ערב בבתי קפה רבים בעיר ניו יורק. המון מבשלות בירה השקו את המתדיינים שבאו להסביר את ההתלהבות ממוזיקת הדרום - מהדיקסי. חלק מסברות  הכרס הציעו כי כל הדרומיים השוהים בעיר מתאספים בבתי קפה עם רדת החשכה. היה משהו מבלבל במחיאות הכפיים הממושכות האלה לשמע מוזיקה קצב מהדרום ה"מורד" בעיר הצפונית .

אבל למעשה התופעה הייתה " טרנד" אופנה חולפת, בהשפעת  המלחמה עם ספרד,[3] , שנים רבות של כלכלה טובה  ויבולי אבטיח מוצלחים וכמה סוסי מרוץ חסרי סיכוי שניצחו במסלול המרוצים בניו אורלינס, והסעודות המבריקות שערכו אזרחים יוצאי אינדיאנה וקנזס שהקימו את החברה של צפון קרוליינה בניו יורק, והפכו את הדרום לטרנד לוהט במנהטן.

נשים היו צריכות להביט על הלכה המתקלפת מציפורניהן, על ידיהן העדינות, כדי להיזכר בדמות הג'נטלמן הדרומי מריצ'מונד וירג'יניה, עכשיו רבות מהן צריכות לעבוד, המלחמה, אתה מבין... ‏

כשהושמעה שוב מנגינת דיקסי, צץ צעיר כהה שיער מאיזשהו מקום כשהוא צועק כמו חיילי הגרילה של מוסבי [4]  ונופף בהתלהבות  בכובע ששוליו רכים, ואז תעה דרך העשן, עד שקרס אל  כיסא ריק ליד השולחן שלנו ושלף סיגריה. ‏

‏ הערב היה בשלב  שבו כל ההסתייגויות והמגבלות  נשרו. אחד מאתנו סימן לגרסון להגיש  שלושה גביעי ווירצבורגר  והצעיר כהה השיער הכיר תודה על  הכללתו בהזמנת הבירה בחיוך והנהון. מיהרתי לשאול אותו שאלה כי רציתי לנסות תיאוריה שהייתה לי. ‏

‏ "תוכל לספר לי," התחלתי, "אם אתה מ..." ‏

‏ אגרופו של א. ראשמור קוגלן הכה בשולחן והשתתקתי בהפתעה. ‏

‏ "סליחה," אמר, "אבל זו שאלה שמעולם לא  רציתי לשמוע . מה זה משנה מאיפה האיש ?

האם זה הוגן לשפוט אדם לפי כתובת הדואר שלו? תקשיב , ראיתי בחיי בני  קנטקי שונאי וויסקי, וילידי וירג'יניה שלא היו צאצאי פוקהונטס, [5] אינדיאנים שלא כתבו רומן, מקסיקנים שלא לבשו מכנסי קטיפה שדולרים של כסף מוכמנים בהם לאורך התפרים. ראיתי אנגלים משעשעים , וינקים בזבזנים. דרומיים קרי דם, ובני המערב צרי אופקים, וניו יורקים שהיו עסוקים מדי כדי לעצור ברחוב כדי לצפות ברוכל גידם  מגיש חמוציות בשקיות נייר בידו האחת. תן לאדם להיות אדם באשר הוא, ואל תתייג אותו לשום סוג."

‏ "סליחה," אמרתי, "אבל הסקרנות שלי הייתה מסוג לגמרי אחר. אני מכיר את הדרום.

 פיתחתי את האמונה שאיש שמוחא כפיים בהתלהבות, ממש באלימות מוגזמת לשמע הדיקסי, מלמדת על לוקאל פטריוטיזם  לכאורה, והיא תמיד אופיינית לאנשים מסביבת סקוקוס, ניו ג'רזי, או מאזור שבין תיכון מארי היל לבין הארלם ריבר, בעיר הזו.

עמדתי לבדוק את דעתי זו  עם האדון הזה כשהפרעת לנו  עם התיאוריה שלך—הגדולה יותר, אני חייב להודות." ‏

‏ עכשיו הצעיר כהה השיער פנה אליי, והיה ברור שלמוח שלו יש שריטה משלו. "הייתי רוצה להיות פרח וינקה ," אמר במסתורין, "לגדול על פסגת עמק, ולשיר טוראלו-ראלו."

‏ היה ברור שהוא מטושטש, אז פניתי שוב לקוגלן.

‏ "הקפתי את העולם שתים עשרה פעמים," אמר.

 "אני מכיר אסקימו אחד מאופרנביק שמזמין את העניבות שלו  בסינסינטי, ראיתי רועה עזים באורוגוואי שזכה בפרס בארוחת בוקר בבאטל קריק בתחרות פאזלים. אני משלם שכירות על חדר בקהיר מצרים, ועוד אחד ביוקוהמה לכל השנה. יש לי נעלי בית שמחכות לי בבית תה בשנחאי, ואני לא צריך להגיד להם איך להכין עבורי את הביצים בריו דה ז'ניירו או בסיאטל. זה עולם קטן וחזק. מה הטעם להתגאות בכך שאתה מהצפון, או מהדרום, או מבית אחוזה ישן בעמק, או משדרות אוקלידס קליד, קליבלנד, או פייק'ס פיק, או ממחוז פיירפקס, או ממשכנות החוליגנים בווירג'יניה או כל מקום אחר?

 יותר טוב יהיה כשנפסיק ליחס חשיבות  לעיירה מעופשת או עשרה דונם של אדמת ביצות רק משום שנולדנו שם." ‏

‏ "נראה שאתה קוסמופוליטי אמיתי"

אמרתי בהערצה.

"אבל נראה גם שאתה מגנה פטריוטיות." ‏

‏ "שריד מתקופת האבן," הכריז קוגלן בחום.

 "אנחנו כולם אחים—סינים, אנגלים, זולו, פטגונים והאנשים מעיקול נהר קאו. יום אחד כל הגאווה הקטנונית הזו בעיר או אזור או מדינה יימחקו, וכולנו נהיה אזרחי העולם, כפי שאנחנו צריכים להיות." ‏

‏ "אבל בזמן שאתה משוטט בארץ זרה," התעקשתי,

 "האם מחשבותיך אינן  נודדות למקום כלשהו- מקום היקר ללבך? ‏

‏ "לא נקודה !"

הכדור החומרי העגול  עליו אנו חיים- כדור הארץ-  שטוח במקצת בשני קטביו, והוא ביתי.

פגשתי נוסעים רבים הקשורים לחפצים בזמן שהותם בחו"ל. ראיתי אנשים משיקגו יושבים בגונדולה בוונציה בליל ירח ומתפארים בתעלת הביוב שלהם בבית. ראיתי אדם מהדרום, שנכנס לפגישה עם מלך אנגליה, וסיפר למלך בהבעה רצינית שהדודה רבא שלו  מצד אמו קשורה בנישואין למשפחת פרקינס מצ'רלסטון.

הכרתי אדם מניו יורק שנחטף כדרישה לכופר על ידי כנופית אפגנים. משפחתו שלחה את הכסף, את הכופר, והוא חזר לקאבול עם השליח. בדרך הוא סיפר למקומיים באמצעות המתורגמן  על נהג מונית בפינת שדרות השישית וברודוויי. רעיונות כאלה אינם מתאימים לי. אני לא קשור לשום דבר שאיננו בקוטר של 8,000 מייל.

הקוסמופוליטי שלי נפרד ממני, כי חשב שראה מישהו מבעד לקהל והעשן , מישהו שהוא הכיר. אז נשארתי עם המועמד להפוך לפרח ונקה שהפך בינתיים  לגביע ווירצבורגר, ללא יכולת נוספת לבטא את שאיפותיו לשבת על פסגת העמק ולזמר. ‏

‏ ישבתי והרהרתי באזרח העולם שלי ותהיתי איך המשורר פספס אותו. כנראה שאני גיליתי אותו והאמנתי בו. איך כתב המשורר "האנשים שרבים מהם הם סוחרים נוסעים לכאן ולשם, אבל נאחזים בשולי העיר שלהם כילד בשמלת אימו." ‏

‏ לא כך א. ראשמור קוגלן. כל העולם היה עבורו.... ‏

‏ הרהורי  הופרעו  על ידי רעש עצום של תגרה בפינה רחוקה של בית הקפה. ראיתי מעל ראשי הלקוחות היושבים את א. ראשמור קוגלן ואיש זר חובטים בעוז זה בזה. הם נלחמו בין שולחנות כמו טיטנים, וכוסות לידם התרסקו, אורחים הרימו את כובעיהם, וברונטית אחת צרחה, ובלונדינית אחרת התחילה לשיר ‏. הקוסמופוליטי שלי הגן מן הסתם על הגאווה והמוניטין של כדור הארץ כאשר המלצרים התקרבו לשני המתאגרפים ובחיבוק המעופף שלהם והעיפו  אותם החוצה מהקפה, עדיין חובטים זה בזה. ‏

‏ קראתי למקארתי, אחד ‏‏מהמלצרים,  וביקשתי שיגיד לי מה היתה הסיבה לתגרה. ‏

‏ "האיש עם העניבה האדומה" (זה היה הקוסמופוליטי שלי), "התחמם בגלל מה שאמר השני על המדרכות העלובות ואיכות המים בעיירה ממנה בא." ‏

‏ "אני לא מאמין " אמרתי, מבולבל,

"האיש הזה הוא אזרח העולם, קוסמופוליטי. הוא.." ‏

‏ "במקור הוא ממטוואמקיאג, במיין,"

המשיך מקארתי,

"והוא לא יסבול שום עלבונות על המקום ממנו בא."

                      סוף

[1] המאוך צ'אנק, חבל ארץ הררי בפנסילבניה

[2] רודיארד קיפלינג    

To the city of Bombay poem  

‏"ההקדשה" של קיפלינג  לבומביי כאמו האזרחית של הדובר, הטוען שהעיר היא מקור הערך, הזהות והגאווה.

 [3] המלחמה עם ספרד פרצה ב1898 והקרבות התנהלו בקובה והתפשטה עד לפיליפינים ולאוקיינוס השקט.

[4] יחידת הפשיטה של קולונל ג'ון מוסבי מצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית.

 [5] פוקהונטאס הייתה אישה ילידית [אינדיאנית] קשורה לג'יימסטאון וירג'יניה בתקופה הקולוניאלית.